כבוד השופטת כרמית בן אליעזר מבית המשפט המחוזי לוד דוחה את בקשת הנאמן על הסף וזאת בהעדר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון ולהכריע בה, וזאת מבלי להידרש לטענות הצדדים לגופו של עניין.
הנאמן הגיש בקשה למתן הוראות, במסגרתה ביקש להורות על ביטול העברה כספית שבוצעה מחשבון החברה לחשבון מע"מ (לאחר שהוגשה בקשה למתן צו פתיחת הליכים וחודשים אחדים לפני שניתן צו פתיחת ההליכים) וזאת מכוח הוראת סעיף 219 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון או החוק).
מע"מ התנגדה לבקשה, בטענה שמדובר בהעברת כספים תפוסים שבוצעה במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים בהליך הפלילי שהתנהל גם נגד החברה, וכן נטען כי הבקשה אינה עומדת בדרישות סעיף 219 לחוק מטעמים שונים, וכי מדובר בהתערבות בשיקול דעתו של בית המשפט הפלילי שאישר את הסדר הטיעון ובהתאמה גזר את דינם של הנאשמים.
הממונה תמך בעמדת הנאמן, תוך שהטעים שאין חולק כי הסדר הטיעון היטיב עם מע"מ כנושה בתיק החדל"ת והביא לעדיפותה על גבי הנושים האחרים.
בהתייחסותו טען מע"מ כי הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט הדן בהליך הפלילי;
הנאמן טען כי הסמכות מסורה לבית משפט זה, בין היתר מן הטעם שבענייננו (להבדיל מעניין פרנסה אליו הפניתי בהחלטתי מיום 31.1.2026) ההליך הפלילי הסתיים, וההעברה הכספית הנדונה היא העברה כספית שבוצעה בהסכמת הצדדים למע"מ, תוך הפחתת החוב כלפיה, כך שמדובר בהעדפתה על פני נושים אחרים שלא כדין. הנאמן אף הטעים כי אין בהיעתרות לבקשה כדי להתערב בהכרעת בית המשפט הפלילי שהיא שרירה וקיימת;
הממונה טען כי הוראות החוק המגבילות את סמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון לדון בהליך פלילי אינן רלוונטיות לענייננו, משעה שמדובר בפעולת גבייה לכל דבר ועניין. הממונה הטעים כי הבקשה מצויה בסמכותו העניינית של בית המשפט של חדלות פירעון, כחלק מסמכותו הטבועה לבחון את תקינות ההתנהלות שהביאה להעדפה פסולה של מע"מ על פני יתר הנושים. כן נטען, כי כשם שחייב המצוי בהליכי חדלות פירעון מנוע מלשלם קנס פלילי בשל האיסור על העדפת הנושים, כן מוסמך בית המשפט להורות על השבת כספים ששולמו מכוח הסדר פלילי כדי להגן על עקרון העל של השוויון בין הנושים. במצב דברים זה, ומאחר שמדובר במחלוקת בין הנאמן לבין נושה על גורלם של כספים שנגבו לאחר הגשת הבקשה לפתיחת ההליך – סבור הממונה כי הסמכות העניינית מסורה לבית משפט זה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי הסעד לו עתר הנאמן אינו בסמכותו של בית משפט זה.
לעיקרון לפיו תאגיד בהליכי חדלות פירעון כפוף לדין המינהלי והפלילי בדומה לכל תאגיד אחר חשיבות מיוחדת ביחס להליכים פליליים. עמד על כך בית המשפט בעניין א.מ.תורג'מן בקובעו כי 'אילו פורש עיכוב ההליכים בפירוק כחל באורח אוטומטי גם על הליכים פליליים היה הדבר נוגד את מדיניות התביעה המקובלת המבקשת לאכוף את החוק על הכול באורח שוויוני. ערך השלטת החוק ואכיפתו באורח שוויוני על כל אדם ועל כל ישות משפטית עומד בלב האינטרס הציבורי הכללי, והשאלה אם מושא האכיפה הוא גורם סולבנטי או אינסולבנטי איננה מכריעה' ובהמשך 'חשיבות הטלת אחריות פלילית על התאגיד אינה מתאיינת מעצם היותו במצב של פירוק, אף שעשוי להיות כי לנסיבות הקשורות בפירוק תהיה השלכה כזו או אחרת על היקפו ומשקלו של האינטרס הציבורי במיצוי ההליך הפלילי כנגד התאגיד'. לסיפא של ציטוט זה אחזור בהמשך ההחלטה.
טעם נוסף להותיר את ההכרעה בהליך הפלילי בידי בית המשפט המוסמך נעוץ בכך שלבית המשפט בהליך הפלילי המומחיות והניסיון לאזן בין האינטרסים השונים בהליך ובכלל זה לערוך איזון בין תכליות ההליך הפלילי לבין השאיפה למזער את הפגיעה החברתית שיצרו הנסיבות שבגינן התבקשה התפיסה הזמנית ובכלל זה, בענייננו, מניעת הפגיעה בנושי החברה".
ההיגיון העומד בבסיסן של הוראות החוק אשר מגבילות את סמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון לבל ישיג את גבולו של ההליך הפלילי חל לטעמי, ואף ביתר שאת, בענייננו, וזאת על אף שההליך הפלילי כבר הסתיים.
בענייננו, הכספים בהם מדובר הם כספים שנתפסו במסגרת הליך חקירה שהתנהל (בין היתר) כנגד החברה, ותפיסתם מכוח צווים שיפוטיים הוארכה מעת לעת. בסיום ההליך המשפטי, הגיעו הצדדים (המדינה מזה והנאשמים, ובכללם החברה, מזה) להסדר טיעון, במסגרתו הוסכם על העברת הכספים התפוסים למע"מ, כחלק מהסרת המחדל הפלילי, כאשר בצד זאת הוסכם על רכיבי הענישה האחרים, תוך שלטענת מע"מ, שלמעשה אינה שנויה במחלוקת, כנגד זאת זכתה החברה להקלות במסגרת ההליך הפלילי, הן בסעיפי ההרשעה והן ברכיבי הענישה האחרים.
הסדר הטיעון הוצג לבית המשפט בהליך הפלילי והוא אישר אותו במסגרת גזר דין מנומק ומפורט, תוך שהטעים כי נתן משקל, בעניינה של החברה, גם להסרת המחדל החלקית בהיקף משמעותי, וזאת מתוך כספים שנתפסו (סעיף 23 לגזר הדין). בהמשך לגזר הדין ומכוחו, ניתנה החלטת בית המשפט בהליך הפלילי מיום 18.7.2023, במסגרתה נעתר לבקשת הצדדים להורות על העברת הכספים.
בקשת הנאמן למעשה עותרת לביטולה של החלטה זו, ולמתן הוראה כי הכספים שהועברו למע"מ מכוחה יועברו לקופת הפירוק. מדובר, אפוא, בשינוי של הוראה שנכללה במסגרת החלטה שיפוטית של בית המשפט בהליך הפלילי (הגם שמקורה בהסכמת הצדדים), שלא בדרך של ערעור עליה לערכאה המוסמכת. ודוק. אין מדובר רק בפעולה של מע"מ או בהסכמה אליה הגיעו החברה ומע"מ כנושה, אלא בפעולה של מדינת ישראל, היא המאשימה, בכובעה כריבון האמון על ניהול ההליך הפלילי, אשר אומצה במסגרת החלטה שיפוטית של בית המשפט הדן בהליך הפלילי, במסגרת גזר הדין. העובדה שהעברת הכספים אכן נזקפה לזכותה של מע"מ כנושה וגרעה מחובה של החברה כלפיה, אינה משנה מהות זו.
זאת ועוד. במסגרת גזר הדין, מפעיל בית המשפט בהליך הפלילי את שיקול דעתו בשים לב למכלול נסיבות העניין, לאינטרסים הציבוריים שעל הכף ולתכליות ההליך הפלילי. בשוקלו את אלו, הגיע בית המשפט הדן בהליך הפלילי למסקנה שהסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים הולם את נסיבות העניין ולפיכך מצא לכבדו. לא מן הנמנע, כי לו היה מוצג לפניו כי למעשה החברה לא הסירה את המחדל או לא צפויה להסירו, היה בית המשפט הדן בהליך הפלילי מגיע למסקנה אחרת.
לפיכך, לא ניתן לחלוק על כך שהיעתרות לבקשת הנאמן יש בה למעשה התערבות בשיקול הדעת של בית המשפט הדן בהליך הפלילי, בדרך של שינוי רכיבי הסדר הטיעון שהוצג לו בדיעבד, באופן שעלול לשנות את האיזון שהושג בהסדר הטיעון אותו מצא בית המשפט לכבד.
סעיף 219 לחוק חדלות פירעון אכן מסמיך את בית המשפט להורות על ביטולה של כל פעולה שהביאה לפירעון חוב לנושה או לקידומו בסדר הפירעון בהתקיים התנאים הקבועים בו.
השאלה אם גם פסק דין בא בגדרי פעולה אותה מוסמך בית המשפט לבטל לא הוכרעה בפסיקה (השוו: רע"א 585-11-24 חברת יסודות שיתוף אחזקות בע"מ נ' חברת איחוד יסודות בניה בע"מ (5.2.2025), בפסקה 15 לפסק הדין). מכל מקום, משמדובר בפסק דין שניתן במסגרת הליך פלילי, אשר התכליות אותן הוא נועד להשיג והאינטרס הציבורי עליו הוא אמון חורגים מגדר היחסים שבין החייב לנושיו ובינם לבין עצמם בלבד, אני סבורה כי בהתאם להוראות החוק, אין מקום שבית משפט זה יידרש לבקשה.
מסקנה זו מתחייבת באופן ישיר מן ההוראות המגבילות את סמכותו של בית המשפט כמובא לעיל. כך, סעיף 45(ג) לחוק חדלות פירעון קובע כי "בבקשה למתן הוראות לא יכריע בית המשפט בהליך פלילי או בהליך מינהלי", ובהתאמה, אף סמכותו של בית המשפט מכוח סעיף 279(א) לחוק (להחליט בכל שאלה המתעוררת בעניין הליכי חדלות פירעון אם מצא כי הכרעה בה נדרשת לייעול ההליכים) מסוייגת כך שאינה חלה על "החלטה שעניינה הכרעה בהליכים פליליים או הליכים מינהליים, בכפוף להוראות סעיף 31". אמנם, סעיף 31 לחוק קובע כי "הקפאת הליכים לא תחול על הליכים פליליים ועל הליכים מינהליים, למעט הליכי גבייה", אולם, אין דעתי כדעת הממונה, כי מדובר בפעולת גבייה אשר בהתאם להוראות סעיף 31 עיכוב ההליכים חל ביחס אליה כמו ביחס לגבייה של חובות אזרחיים. הגדרת "הליך גבייה" בסעיף 4 לחוק ("הליך לפי חוק ההוצאה לפועל, לפי חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, לפי פקודת המסים (גבייה), או לפי חוק אחר המקנה סמכויות גבייה מקבילות לסמכויות המוקנות בהליכים אלה") מלמדת כי הוא מכוון להליכי גבייה ביצועיים או מנהליים ולא להליכים שיפוטיים. בענייננו, כעולה מן המובא לעיל, אין מדובר בקנס שהוטל על הנאשם בהליך פלילי והגיע שלב גבייתו (שאז מקובלת עליי עמדת הנאמן והממונה כי הסתיים תפקידו של בית המשפט בהליך הפלילי ועיכוב הליכי הגבייה אינו מסיג את גבולו ומתערב בשיקול דעתו), כי אם בהוראה קונקרטית המורה על העברת הכספים למע"מ, כחלק מתמהיל רכיבי הענישה עליהם הוסכם בהסדר הטיעון אשר אומץ בגזר הדין. מדובר אפוא בצו שיפוטי שניתן במסגרת ההליך הפלילי ולשם השגת תכליותיו ואין לבית משפט זה סמכות להתערב בו ולבטלו.
חדל"ת 45193-06-23: MLADENOV נ' ל.נ. חי הנדסה ב. 09.04.2026