ביהמ"ש העליון הבקשה למתן רשות ערעור לעיכוב הליכי פינוי נדחית – המבקש נטל החלטה עסקית ובחר למשכן את מלוא זכויותיו בנכס, מבלי לסייג או לקבוע שהמשיבה מחויבת לפעול למימוש הנכס באופן הדרגתי

   רע"א 89201-07-26

 לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מן הימים 2.6.2026 (השופט ה' קירש) ו-28.7.2026 (השופטת י' אילני) בת"א 16437-02-26, בגדרן נדחו בקשות המבקש למתן סעד זמני לעיכוב הליכי מימוש ופינוי הננקטים ביחס לנכס מקרקעין.

הרקע לבקשה

1.                  בתמצית יתואר כי למבקש זכויות חכירה בנכס מקרקעין בירושלים (להלן: הנכס), המורכב מאגף מגורים, בו מתגורר המבקש; ומאגף מסחרי. בחודש אוקטובר 2021 נטל המבקש מהמשיבה 1 (להלן: המשיבה) הלוואה בסכום של 14 מיליון ש"ח; ולצורך הבטחתה נרשם משכון בדרגה ראשונה על מלוא זכויותיו של המבקש בנכס, על שני אגפיו. משלא פרע המבקש את ההלוואה בהתאם לתנאיה, פתחה המשיבה בחודש פברואר 2025 בהליכי הוצאה לפועל למימוש הבטוחה. במסגרת ההליכים, מונתה כונסת נכסים על זכויות המבקש בנכס; רשמת ההוצאה לפועל קבעה דמי דיור חלוף למבקש, לתקופה של 24 חודשים, וכן נקבע מועד לפינויו של המבקש מהנכס.

2.                  ביום 4.2.2026 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה כנגד המשיבה בה עתר לסעד הצהרתי המורה על פיצול הליכי מימוש המשכון, כך שמימוש הבטוחה שניתנה יוגבל אך לחלקו המסחרי של הנכס, אשר לטענת המבקש די בו כדי לכסות את חובו למשיבה; תוך הותרת בית מגוריו בידיו. לטענת המבקש, "על רשם ההוצאה לפועל לבחור תמיד בדרך המימוש הפוגעת פחות בחייב"; ואילו החלטת הרשם להורות על מימוש הנכס בכללותו, על שני אגפיו, "[היא] צעד דרסטי העומד בסתירה לחובת המידתיות". לצד התביעה הגיש המבקש "בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני וצו ארעי במעמד צד אחד לעיכוב הליכי פינוי ומימוש משכון", בגדרה הוא עתר לעכב את הליכי מימוש הנכס ופינויו. הדיון בפני בית המשפט התקיים ביום 12.2.2026, ובסופו הוחלט על העברת ההליך לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לנוכח קיומה של תניית שיפוט ייחודית בהסכם ההלוואה; וכן נקבע, בהסכמת הצדדים, כי צו הפינוי יעוכב ב-45 ימים.

3.                  ביום 9.4.2026 התקיים דיון בבקשה בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שבסופו ניתנה לצדדים שהות נוספת למציאת פתרון אשר יאפשר את מימוש הנכס על שני אגפיו לצורך פירעון החוב; תוך שהמבקש יורשה להתגורר בנכס עד לפינויו בהתאם לתנאי המכר. במהלך תקופה זו הציג המבקש הצעות שונות לרכישת הנכס או להעמדת מימון של צד שלישי באופן שיאפשר את פירעון חובו למשיבה. הצעות אלה נבחנו על ידי המשיבה, ובהתאם ניתנו לצדדים ארכות נוספות לצורך גיבוש הסדר. אולם, הצעותיו של המבקש לא הבשילו לכדי הסדר; ואף הוער לגביהן על ידי בית המשפט, כי להתרשמותו אלה אינן אלא "ניסיונות לדחיית הקץ, שאינם מלווים בהבאת פתרון אמיתי ומלא לפרעון החוב". אף על פי כן ניתנה שהות נוספת, ומשכשל אף ניסיון זה, ביום 2.6.2026 הכריע בית המשפט בבקשה.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.                  בהחלטתו, דחה בית המשפט המחוזי (השופט ה' קירש) את הבקשה למתן צו מניעה זמני. בית המשפט קבע כי סיכויי התביעה נמוכים שכן מכירת האגף המסחרי לבדו לא תספיק לכיסוי חובו של המבקש למשיבה, שלפי הודעתה מיום 1.6.2026 עומד על סך של כ-24 מיליון ₪. ממצא זה נקבע על ידי בית המשפט לאחר שבחן חוות דעת שמאיות שונות בנוגע לשוויו של האגף המסחרי בנכס, ביניהן הערכת שווי שהציג המבקש אשר לפיה מכירת האגף המסחרי אמורה לכסות את חובו למשיבה; אל מול מספר חוות דעת שמאיות שהוכנו בעבר עבור המבקש המלמדות על כך שהתמורה הצפויה להתקבל ממכירת האגף המסחרי נמוכה מגובה החוב. אשר למאזן הנוחות, נקבע כי ניסיונו של המבקש לצמצם את היקף הבטוחה שהעמיד למשיבה, וכן בקשתו לעכב את מימושה בתקופה הנראית לעין ועד להכרעה בתובענה העיקרית – פוגעים במשיבה ובשוק האשראי כולו, שמבוסס על יכולתם של מלווים להסתמך על בטוחות שקיבלו, ולממשן באופן יעיל. עוד קבע בית המשפט כי למרות שדחיית הבקשה עלולה לפגוע בצורכי המגורים של המבקש, וייתכן שאף תייתר את התובענה העיקרית, "שורש בעיה זו […] נעוץ בהחלטתו של [המבקש] (בשתי הזדמנויות שונות) למשכן את הנכס בשלמותו, לרבות אגף המגורים בו הוא מתגורר". לפיכך, ועל מנת לאפשר למבקש תקופת התארגנות, נקבע מועד הפינוי ליום 19.7.2026.

5.                  ימים ספורים עובר למועד פינויו, הגיש המבקש, במעמד צד אחד, בקשה לעיכוב ארעי של צו הפינוי למשך 60 ימים. במסגרת הבקשה, טען המבקש כי הוא חתם על הסכם הלוואה מול גורם מממן שלפיו תועמד לו הלוואה על סך 18,500,000 ₪ שלשיטתו מכסה את חובו למשיבה. משכך, ניתן צו ארעי המורה על עיכוב ביצוע הפינוי. ביום 22.7.2026 התקיים דיון בבקשה שבסופו הוחלט על מתן שהות נוספת, בת מספר ימים, שבמהלכה יפעל המבקש למיצוי אפיק המימון שהוצג על ידו; אולם גם ניסיונותיו אלו של המבקש להגיע להסדר לפירעון החוב העלו חרס. אי לכך, ביום 28.7.2026 הכריע בית המשפט המחוזי (השופטת י' אילני) בבקשה. בית המשפט חזר על נימוקי ההחלטה מיום 2.6.2026 והוסיף כי אין בהצעת ההלוואה אותה הציג המבקש כדי לכסות את חובו למשיבה, ומשכך נקבע כי "לא חל שינוי של ממש בנסיבות מאז החלטת [בית המשפט מיום 2.6.2026]". נוכח זאת, דחה בית המשפט את הבקשה וקבע כי צו הפינוי ייכנס לתוקפו ביום 30.8.2026.

בקשת רשות הערעור

6.                  אף שכותרת בקשת רשות הערעור מציינת כי זו מופנית כלפי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.6.2026, מעיון בבקשה עולה כי הלכה למעשה היא משיגה גם על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.7.2026. לצד זאת, המבקש עותר לעיכוב ביצוע הפינוי הקבוע ליום 30.8.2026, וזאת עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. בבקשתו, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בהערכת סיכויי התביעה ובקביעתו כי התמורה שתתקבל ממכירת האגף המסחרי לא תביא לכיסוי מלוא החוב, וזאת מבלי שנערכה שומה עדכנית לנכס. אשר למאזן הנוחות, המבקש טוען כי לנוכח נסיבותיו האישיות המיוחדות, פינויו המידי מבית מגוריו יסב לו נזק בלתי הפיך, שגדול מן הנזק הממוני שייגרם למשיבה מדחיית מועד הפינוי. כן נטען כי עיכוב ביצוע המימוש דרוש על מנת לאפשר למבקש לפעול להשגת מימון משלים בגין יתרת החוב, שיאפשר לו לכסות את החוב במלואו. בהקשר זה הוטעם כי מקום בו מציג המבקש אפשרות לפירעון החוב שאינה כרוכה בפינויו מבית מגוריו – יש לאפשר לו למצות אפשרות זאת; בפרט בשים לב לעובדה כי שווי הנכס, על שני אגפיו, עולה בהרבה על גובה חובו למשיבה, ומכאן שקיים עודף בטוחה ניכר.

דיון והכרעה

7.                   לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה וכן בתיק בית המשפט, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ללא צורך בתשובה.

8.                  הלכה פסוקה היא, כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, ועל כן התערבות ערכאת ערעור בהחלטותיה בעניינים אלה תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד (רע"א 59250-04-25 זיו ישראל בע"מ נ' מיי טאון קריית מלאכי בע"מ, פסקה 13 (17.8.2025)). המקרה שלפניי אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהכלל האמור.

9.                  כידוע, שני שיקולים מרכזיים מנחים את בית המשפט בבואו להכריע בבקשה למתן סעד זמני: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. בין שיקולים אלה מתקיים יחס של 'מקבילית כוחות', כשמקובל להעניק לשיקול בדבר מאזן הנוחות מעמד בכורה (רע"א 68835-11-25 ברוק נ' חזן, פסקה 8 (25.1.2026)). בגדר מאזן הנוחות יישקל, לא רק הנזק העלול להיגרם לכל אחד מן הצדדים, אלא גם הנזק העלול להיגרם לאינטרס הציבורי, כתוצאה מהענקתו או אי הענקתו של הסעד המבוקש (ראו, מני רבים: רע"א 23017-09-24 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' טוויל, פסקה 12 (17.11.2024); רע"א 43819-12-24 עמותת המעשים ההומניטארים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 15 (28.5.2025). כן ראו: תקנה 95(ד)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).

10.              אקדים ואומר, כי בבסיס החלטותיו של בית המשפט המחוזי עומד ממצא עובדתי מרכזי, המכריע את גורל הבקשה: התמורה הצפויה ממימוש האגף המסחרי לבדו אינה מספקת לכיסוי החוב. ממצא זה חותר תחת רציונל "הפיצול" העומד בבסיס התובענה העיקרית, ומשליך הן על סיכוייה והן על מאזן הנוחות. יובהר כי אף המתווה שהציג המבקש בשלב מאוחר אינו סוגר את הפער: לפי קביעת בית המשפט המחוזי חובו של המבקש למשיבה עולה על 24 מיליון ₪, ואילו ההלוואה שהשיג עומדת על סך של 18,500,000 ₪, כאשר יתרת המימון נסמכת על כוונת המבקש להשיג "מימון משני משלים", אשר אינו נתמך בתשתית ראויה (ראו: רע"א 2776/21 פולק נ' קבוצת כוכב נדל"ן בע"מ, פסקה 12 (26.4.2021) (להלן: עניין פולק)).

11.              אשר למאזן הנוחות – אכן, כאשר מתבקש סעד זמני שעניינו עיכוב פינויה של דירת מגורים, נקודת המוצא היא כי מאזן הנוחות נוטה, ככלל, לטובת מבקש הסעד. ברם, אין בנקודת מוצא זו כדי לייתר את בחינת יתר השיקולים הצריכים לעניין, אשר עשויים להטות את הכף אל עבר דחיית הבקשה (שם, פסקה 9). בכלל שיקולים אלה יש למנות גם את זכות בעל הבטוחה לממשה בהקדם, את מאזן הנזקים בין המבקש למשיבה, את יכולתו של החייב לפרוע את החוב באופן יעיל ממקורות אחרים, ועוד.

12.               בענייננו, עיון בהסכם ההלוואה שבין המבקש למשיבה מלמד כי המבקש נטל החלטה עסקית ובחר למשכן את מלוא זכויותיו בנכס, כנגד הלוואת עתק של 14 מיליון ₪, וזאת מבלי לסייג או לקבוע שמקום בו לא יעמוד בחיוביו, תהא המשיבה מחויבת לפעול למימוש הנכס באופן הדרגתי כך שתחילה ימומש האגף המסחרי לבדו. תכליתה המרכזית של בטוחת המשכון היא לצמצם את הסיכון הכרוך במתן הלוואה על-ידי המלווה, ולהקנות לו ודאות כי ככל שהחוב לא ייפרע במועדו – ניתן יהיה לממש את הבטוחה ללא דיחוי (רע"א 8169/11 רוה נ' הבנק הבינלאומי למשכנתאות בע"מ, פסקה 25 (24.11.2011) (להלן: עניין רוה); רע"א 5368/01 יהודה נ' עו"ד תשובה, כונס נכסים, פ"ד נח(1) 214, 221 (2003)). מתן אפשרות לחייב לדחות את מימוש הבטוחה לתקופה ממושכת, לא כל שכן לצמצם את היקפה בהגיע מועד המימוש, יגרע מיכולתם של מלווים להסתמך על הבטוחה הניתנת להם, ובכך "[יפגע] באופן ממשי בחיי המסחר ובנכונות של גופים שונים לספק אשראי", ואף ייקר את עלות האשראי (ראו: רע"א 4175/20 עמותת מעלות התורה נ' רייכמאן, פסקה 16 (30.7.2020); דוד בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות – כרך ב 594 (מהדורה 7, 2025)). בענייננו, תיק ההוצאה לפועל נפתח לפני כשמונה עשר חודשים. במהלך תקופה זו לא עלה בידי המשיבה להיפרע מן המבקש – שעתר בינתיים, בשורה של בקשות, לעצב מחדש את היקף הבטוחה ואת התנאים למימושה. מצב דברים זה חותר תחת העקרונות המונחים ביסוד מנגנון המשכון ופוגע בהסתמכותה של המשיבה על הבטוחה שבידה.

13.              המבקש טוען כי העובדה שפינוי מידי של הנכס עלול לייתר את התובענה העיקרית וליצור מצב דברים בלתי הפיך, היא כשלעצמה מטה את מאזן הנוחות "באופן מובהק, דרמטי ומכריע לטובת המבקש". אלא שהטענה לפיה אופיו הבלתי הפיך של מימוש הבטוחה מצדיק, כשלעצמו, את עיכוב המימוש, מרוקנת מתוכן את מוסד הבטוחה, שתכליתו המרכזית היא מתן אפשרות למלווה לממש את הבטוחה באופן מהיר ויעיל (ע"א 7221/01 י.ג רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4) 178, 183 (2002)). עוד טוען המבקש כי כל אימת שעומדות אפשרויות חלופיות לפירעון החוב, שאינן כרוכות בפינוי המבקש מביתו – יש ליתן שהות למיצוי אפשרויות אלה. ואכן, במסגרת בחינת מאזן הנזקים והנוחות, ניתן לשקול האם יש ביכולתו של החייב לפרוע את חובו ממקורות מימון אחרים ביעילות, באופן שישמר את אופייה של הבטוחה. ואולם, בענייננו, עיון בתיק בית המשפט מלמד כי במשך התקופה שחלפה מאז נפתח תיק ההוצאה לפועל, ניתנו למבקש הזדמנויות רבות להציג פתרונות אשר ייתרו את מימוש הנכס או את פינוי אגף המגורים; וזאת גם במחיר עיכוב הליכי המימוש לתקופה ממושכת – ואולם עד כה לא הציג המבקש תשתית ראייתית המלמדת על יכולתו לפרוע את מלוא החוב ממקורות אחרים.

14.              אוסיף, כי מבלי להמעיט מן הצער הכרוך בניתוקו של המבקש מנכס ששימש למגוריו זה שישה עשורים – צורכי המגורים של המבקש קיבלו מענה, ולו חלקי, בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל בעניין דמי דיור חלוף; אשר אינה מאיינת, אמנם, את הפגיעה הכרוכה בפינויו של המבקש מבית מגוריו, אך מבטיחה כי המבקש לא יוותר ללא קורת גג ראויה (עניין פולק, פסקה 11). יתרה מכך, לאורך ההליך שב המבקש וטען כי שווי הנכס כולו, על שני אגפיו, עולה באופן ניכר על גובה חובו למשיבה. מכאן שלאחר מימוש הנכס ופירעון ההלוואה, צפויה להיוותר בידיו של המבקש, לשיטתו, יתרת תמורה בסכום לא מבוטל אשר תאפשר לו לממן חלופת דיור הולמת, באופן שיש בו כדי להפחית מעוצמת הנזק הצפוי להיגרם לו (ראו: רע"א 9166/12 בריסק נ' עו"ד קובי בן איון, פסקה 7 (14.7.2013)).

15.              אשר לסיכויי התביעה – המבקש מלין בעיקר על קביעות עובדתיות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ביחס לשוויו של האגף המסחרי, ועל כך שנקבעו בלא חקירת מומחים ובלא מינוי שמאי מוסכם. ואולם, במסגרת הערכת השווי, בחן בית המשפט מספר חוות דעת שמאיות שהוכנו כולן עבור המבקש, אשר מרביתן הצביעו על כך כי מכירת האגף המסחרי לבדו לא צפויה להניב תמורה שיש בה כדי לכסות את חובו של המבקש למשיבה, ואף לא קרוב לכך. שתיים מהן, מחודשים יולי-אוגוסט 2021, העמידו את שוויו נטו של אותו אגף על סך של 10.47 ו-11.94 מיליון ₪ בלבד; והשלישית, מיוני 2024, על 15.38 מיליון ₪. לכך מצטרפת הצעה שהמבקש הניח לפני בית המשפט ביום 28.4.2026, לרכישת הנכס כולו – על שני אגפיו – על ידי צד שלישי, בסכום של 20 מיליון ₪. אכן, המבקש צירף לבקשתו חוות דעת שמאית נוספת, מיום 21.12.2025, שהעריכה כי שוויו נטו של האגף המסחרי בהליך של מימוש מהיר עולה על גובה חובו למשיבה ועומד על 23 מיליון ₪. אולם, חוות דעת זו חורגת באופן ניכר מהצעת הרכישה שהמבקש עצמו הציג ומהערכות קודמות שהוגשו מטעמו ביחס לאותו אגף; ואף חוות דעת זו אינה מאפשרת לקבוע ברמת ודאות מספקת כי התמורה שתתקבל ממימוש האגף המסחרי לבדו תספיק לכיסוי החוב. הגם שאין באמור כדי לקבוע ממצא בשאלת שווי האגף המסחרי; די בכך כדי להראות שקביעת בית המשפט המחוזי מניחה את הדעת, ואינה מקימה עילה להתערבות.

16.              לבסוף, טוען המבקש כי לאחר ניכוי הוצאות ריאליות בלבד "שווי הנכס נותר ברף הגבוה של כ-35 עד 38 מיליון ₪ לפחות", וכי בעודף הבטוחה הנובע מכך יש כדי להצדיק מתן שהות נוספת להשגת המימון המשלים. אף בטענה זו לא מצאתי כדי לשנות מן התוצאה. אף אם הייתי מניחה לטובת המבקש את נכונותה של הערכת השווי – אין בכך כדי להצדיק דחייה נוספת של מועד המימוש, זאת בשים לב לארכות הרבות שניתנו לו להסדרת חובו, ולהעדר תשתית ממשית באשר לסיכוייו להשיג את המימון המשלים בפרק הזמן המבוקש (עניין רוה, פסקאות 27-26; עניין פולק, פסקה 12).

17.              אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית; ומשכך מתייתרת אף הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ז אלול תשפ"ו (30 אוגוסט 2026).