בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק |
בג"ץ 69151-12-25
לפני: | כבוד השופט אלכס שטיין | ||
העותרת: | לשכת ממוני הבטיחות בישראל – מקצוענים זה אנחנו | ||
נגד | |||
המשיבים: | 1. שר העבודה והרווחה 2. ועדת העבודה והרווחה של הכנסת | ||
המבקשת להצטרף: | התאחדות הקבלנים בוני הארץ, אגודה עותמנית | ||
עתירה למתן צו על-תנאי | |||
בשם העותרת: | עו"ד עידו בלום | ||
בשם המשיב 1: | עו"ד גיא ורדי; עו"ד יעל הרבסט | ||
בשם המשיבה 2: | עו"ד שי כהן | ||
בשם המבקשת להצטרף: | עו"ד נועם רונן; עו"ד הילה שמעון; עו"ד לירון קרס; עו"ד חן מחלב | ||
פסק-דין | |||
השופט אלכס שטיין:
- בגדרה של עתירה זו, מבקשת העותרת כי נוציא מלפנינו צו על-תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטלו תקנה 5א והתוספת הראשונה לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח-1988 (להלן: תקנות הבנייה), אשר תוקנו במסגרת תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) (תיקון), התשפ"ה-2025 (להלן: התיקון) ואשר נכנסו לתוקפן ביום 16.10.2026.
רקע
- תחום הבטיחות והבריאות התעסוקתית בענף הבנייה מוסדר במסגרתה של מערכת משולבת של חקיקה ראשית וחקיקת משנה, שתכליתה להגן על שלומם ובריאותם של העובדים ולמנוע תאונות במקומות העבודה. במוקד המסגרת הנורמטיבית בענייננו ניצבים שני דברי חקיקה מרכזיים: פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת הבטיחות או הפקודה), וחוק ארגון הפיקוח על העבודה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ארגון הפיקוח); וכן תקנות שהותקנו מכוחם, ובהן: תקנות הבנייה ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על הבטיחות), התשנ"ו-1996 (להלן: תקנות הממונים).
- פקודת הבטיחות מסדירה, מצדה, שורה של חובות שנועדו להגן על בטיחותם, בריאותם ושלומם של עובדים במקומות העבודה. בכל הנוגע לאתרי בנייה, סעיף 191 לפקודה מחיל עליהם הוראות שונות שבפקודה כאילו המקום שבו מתבצעות עבודות הבנייה הוא "מפעל". סעיף 173(א) לפקודה מסמיך את שר העבודה, בתנאים המפורטים בו, "להתקין תקנות בדבר בטיחות, בריאות וגיהות במקומות עבודה לשם מניעת החשיפה לגורמי סיכון במקומות אלה או הפחתת החשיפה להם". "גורמי סיכון" מוגדרים בהקשר זה באופן רחב, כמקור, מצב או פעולה העלולים להזיק ולהביא לפגיעה גופנית או לבריאות לקויה. מכוח הסמכה זו הותקנו תקנות הבנייה, המסדירות את אופן ביצוען הבטיחותי של עבודות בנייה ומטילות חובות על בעלי התפקידים השונים באתר.
- חוק ארגון הפיקוח, מצדו, מסדיר את מערך הפיקוח על הבטיחות והגיהות בעבודה. סעיף 25 לחוק מסמיך את שר העבודה להורות על מינוי "ממונה על בטיחות" (להלן: ממונה הבטיחות או הממונה) וכן להתקין תקנות בנדון. מכוח סעיף זה, הותקנו תקנות הממונים אשר מסדירות, בין היתר, את אופן מינויו של ממונה הבטיחות, את הנסיבות שבהן חלה חובה למנות ממונה על הבטיחות ואת תפקידיו וסמכויותיו.
- תקנה 1 לתקנות הממונים מגדירה "ממונה על הבטיחות" כמי שהינו "בעל אישור כשירות שנתמנה בידי מעביד לממונה על הבטיחות, הגיהות ובריאות העובדים במפעל, בהתאם לסעיף 25(א) לחוק ולפי תקנות אלה". תקנה 10(א) קובעת כי תפקידו של הממונה הוא לייעץ למעביד בנוגע להוראות הדין בענייני בטיחות, לסייע לו ולאנשי צוות הניהול והתכנון בתחומי הבטיחות, הגיהות, הנדסת האנוש והבריאות התעסוקתית, ולקדם את המודעות לנושאים אלה. בתוך כך, מטילה תקנה זו על ממונה הבטיחות שורה של תפקידים פרטניים, ובכלל זה:
"(1) לאתר במפעל מפגעי בטיחות וגיהות, ולהודיע עליהם למעביד;
[…]
(5) לוודא הכנת תכנית בטיחות ועידכונה כנדרש בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (תכנית בטיחות), התשמ"ד-1984;
(6) לוודא ביצוע הוראות תכנית בטיחות שהוכנה במפעל והכללת דרישות בטיחות וגיהות בהוראות עדכניות לשימוש, הפעלה, תחזוקה איחסון בטוח של ציוד, של חומרים ושל תהליכי עבודה במפעל;
[…]
(9) להכין הוראות בטיחות וגיהות ותמצית בכתב של מידע על הסיכונים בעבודה, פרסומן ועדכונן. להשגיח על ביצוע הוראות בטיחות וגיהות ולדווח למעביד על כל מקרה של הפרתן;
[…]
(16) להורות על הפסקת העבודה כאשר נשקפת סכנה מיידית לחייו או בריאותו של עובד, ולדווח על כך מיד למעביד או לנציגו במקום העבודה;
[…]
(18) לדווח למפקח עבודה אזורי, על פי דרישתו, על פעולותיו להעלאת רמת הבטיחות והגיהות ומניעת סיכונים במפעל;
[…]"
- הפעילות בענף הבינוי בישראל גבתה בשנים האחרונות קורבנות רבים. כעולה מדו"ח הערכת השפעת נטל רגולטורי, אשר צורף לתגובות המשיבים, בכל שנה נהרגים בממוצע 33 בני אדם במהלך ביצוע עבודות בנייה, ונפצעים כ-6,000 עובדים נוספים. התיקון מושא העתירה, כעולה מדברי ההסבר, הינו חלק ממהלך רחב שנועד לשפר את רמת הבטיחות בענף הבינוי ולהסדיר את שרשרת האחריות בענייני בטיחות באתרי הבנייה, במטרה לצמצם את מספר תאונות העבודה בענף. במסגרת זו הורחב מעגל בעלי התפקידים הרלבנטיים לניהול הבטיחות באתר ונקבעו הוראות הנוגעות, בין היתר, למזמין העבודה, למבצע הבנייה, למנהל האתר, למנהל העבודה ולבקר הבטיחות. בתוך מכלול זה נוספו גם תקנה 5א, שכותרתה "ממונה על הבטיחות באתר בנייה" (להלן: תקנה 5א), והתוספת הראשונה, שכותרתה "טופס דיווח על הפסקת עבודה" (להלן: התוספת הראשונה או התוספת).
- תקנה 5א מסדירה, בעיקרו של דבר, את אופן הדיווח על פעולות שמבצע ממונה הבטיחות מכוח תפקידיו לפי תקנות הממונים, ובכלל זה את הגורמים שאליהם עליו לדווח. וזו לשונה:
"5א(א) מינה מבצע הבנייה ממונה על הבטיחות, יחולו על הממונה על הבטיחות גם החובות שלהלן:
(1) איתר הממונה על הבטיחות מפגעי בטיחות וגיהות כאמור בתקנה 10(א)(1) לתקנות הממונים או הפרה של הוראות בטיחות לפי תקנה 10(א)(9) לתקנות הממונים, ימסור, נוסף על ההודעה או הדיווח שהוא מוסר למבצע הבנייה לפי התקנות האמורות, דיווח עליהם למנהל העבודה ולמנהל האתר, אם מונה; דיווח כאמור יימסר בסמוך ככל האפשר למועד שבו אותר מפגע הבטיחות והגיהות ובתוך 48 שעות לכל המאוחר; העתק הדיווח יצורף לפנקס הכללי ויימצא באתר הבנייה;
(2) בדיווח כאמור בפסקה (1) יפרט הממונה על הבטיחות גם מפגעים והפרות שעליהם דיווח בדיווחים קודמים שמסר באותו אתר בנייה וטרם הוסרו;
(3) בדיווח כאמור בפסקה (1) יפרט הממונה על הבטיחות גם את הפעולות שנקט אותן לעניין תוכנית הבטיחות והעדכונים הנדרשים בה, אם ישנם לפי תקנה 10(א)(5) לתקנות הממונים, וכן לעניין ביצוע הוראות תוכנית הבטיחות והכללת דרישות בטיחות וגיהות בהוראות עדכניות, לפי תקנה 10(א)(6) לתקנות הממונים;
(4) הורה הממונה על הבטיחות על הפסקת עבודה לפי תקנה 10(א)(16) לתקנות הממונים בשל הסיבות שנקבעו בתוספת הראשונה, ימסור, נוסף על הדיווח שהוא מוסר למבצע הבנייה לפי התקנות האמורות, דיווח על כך באופן מיידי למנהל העבודה, לבקר הבטיחות ולמנהל האתר, אם מונה, וכן יודיע על כך למפקח העבודה האזורי באמצעות טופס מקוון ערוך לפי הנוסח שבתוספת הראשונה".
- בתמצית, כאשר ממונה הבטיחות מאתר מפגע בטיחות או גיהות או הפרה של הוראות הבטיחות, עליו לדווח על כך למנהל העבודה ולמנהל האתר, ככל שמונה, בסמוך ככל האפשר למועד האיתור ובתוך 48 שעות לכל המאוחר. על הדיווח לכלול גם מפגעים והפרות עליהם דווח בעבר אשר טרם הוסרו, וכן את הפעולות שננקטו בקשר לתוכנית הבטיחות; העתק מהדו״ח יש לצרף לפנקס הכללי שיימצא באתר הבנייה. עוד נקבע כי מקום שבו הורה ממונה הבטיחות על הפסקת עבודה מכוח תקנה 10(א)(16) לתקנות הממונים, בשל אחת הסיבות המנויות בתוספת הראשונה, קמה חובת דיווח מיידית לגורמים המנויים בתקנה, וכן חובת הודעה למפקח העבודה האזורי – גורם שלטוני האמון על פיקוח ואכיפת דיני הבטיחות בעבודה – זאת, באמצעות הטופס המקוון שנקבע. הסיבות המנויות בתוספת קשורות למפגעים שיש בהם משום סכנה ממשית לבטיחות העובדים, ובהם, בין היתר: ביצוע עבודות בנייה ללא נוכחותו והשגחתו של מנהל עבודה; הפעלת עגורן צריח שבדיקתו התקופתית אינה בתוקף או שלא נבדק כלל; ביצוע עבודות בנייה בקרבה מסוכנת לקווי חשמל; וכן הצטברות של ליקויי בטיחות בתחומים שונים אשר מעידים על סיכון שלא יהא קביל אם העבודה באתר תימשך.
העתירה
טענות העותרת
- העותרת, לשכת ממוני הבטיחות בישראל, המאגדת אלפי ממוני בטיחות, מבקשת להורות על ביטול תקנה 5א והתוספת הראשונה בתיקון שבוצע בתקנות הבנייה. טענתה המרכזית היא כי הוראות אלה הותקנו בחוסר סמכות. לשיטתה, מעמדו, תפקידיו וסמכויותיו של ממונה הבטיחות מוסדרים בחוק ארגון הפיקוח ובתקנות הממונים שהותקנו מכוחו, ולא בפקודת הבטיחות ותקנות הבנייה. בהקשר זה מדגישה העותרת כי ממונה הבטיחות אינו נמנה עם "בעלי ההרשאה" המוסדרים בפקודת הבטיחות, וכי מקור סמכותו ותפקידיו מצוי במסגרת נורמטיבית נפרדת. מכאן עולה, לטענתה, שלא ניתן לעשות שימוש בסמכות להתקין תקנות מכוח פקודת הבטיחות כדי להטיל על ממונה הבטיחות חובות הנוגעות למילוי תפקידו. ככל שמבקש מחוקק המשנה לשנות או להרחיב את תפקידו של ממונה הבטיחות, כך נטען, עליו לעשות כן במסגרת תקנות הממונים.
- בהקשר זה, מפנה העותרת להליך קודם בעל"ח 64520-05-25, במסגרתו הוגש ערעור על הוראות הבטיחות בעבודה (לעניין שימוש בעגורן להעמסה עצמית) (הוראת שעה), התשפ"ה-2025, בו נטען כי ההוראות שהוטלו על ממוני הבטיחות נקבעו בחוסר סמכות, שכן הסמכות מכוח פקודת הבטיחות מוגבלת ל"בעלי הרשאה" בלבד, וממוני בטיחות אינם נמנים עמם. בעקבות הערעור, הודיע משרד העבודה כי ההוראות תוקנו באופן שנמחקו מהן כל ההוראות הנוגעות לממונה הבטיחות. על כן, לטענת העותרת, משרד העבודה עצמו אישר והודה כי פקודת הבטיחות ותקנות הבנייה אינן חלות על ממוני בטיחות וכי אין לכלול הוראות בעניינם במסגרת תקנות אלו.
- עוד טוענת העותרת כי אין לראות בתקנה 5א הסדרה טכנית גרידא של אופן הדיווח, אלא שינוי מהותי בתפקידו של ממונה הבטיחות. לטענתה, בעוד שלפי תקנות הממונים מדובר בבעל תפקיד פנים-ארגוני, שעיקרו ייעוץ למעסיק וסיוע לו בנושאי בטיחות, התקנה החדשה מטילה על ממונה הבטיחות חובות דיווח חיצוניות, ובכללן חובת דיווח למפקח העבודה האזורי, ובכך הופכת אותו, הלכה למעשה, לגורם פיקוח מטעם הרגולטור. כך, לטענתה, נוצר גם מתח מובנה בין חובות הדיווח המוטלות על הממונה לבין יחסיו עם מעסיקו.
- העותרת מוסיפה כי התיקון מרחיב את חשיפתו של ממונה הבטיחות לאחריות פלילית ואזרחית, מבלי שנקבעו לצידו הגנות מתאימות. לטענתה, עיגון החובות המוטלות עליו בתקנות שהותקנו מכוח פקודת הבטיחות מכפיף את הפרתן למנגנוני האחריות הקבועים בפקודה, ובכך חושף אותו לאחריות פלילית שלא חלה עליו קודם לכן בגין אותן פעולות או מחדלים.
- עוד טוענת העותרת כי תקנה 5א והתוספת הראשונה לוקות בחוסר סבירות קיצונית ופוגעות בחופש העיסוק של ממוני הבטיחות. בהקשר זה מצביעה העותרת על חובות הדיווח המוטלות על הממונה, על החשיפה הנטענת לאחריות פלילית ואזרחית ועל כך שלא הוענקה לו הגנה מפני פיטורים או פגיעה בתנאי עבודתו בעקבות דיווחיו. לטענתה, מכלול זה משנה באופן מהותי את תנאי העיסוק בתפקיד ומעמיד את הממונה בניגוד עניינים אל מול מעסיקו.
- לבסוף, טוענת העותרת כי התיקון פוגע בעקרון ריכוז האחריות לבטיחות באתרי בנייה (להלן: עקרון ריכוז האחריות). לשיטתה, הוראות הדין הרלבנטיות ביקשו ליצור כתובת ברורה לאחריות באמצעות הטלת האחריות המרכזית על מבצע הבנייה ומנהל העבודה. לעומת זאת, התיקון יוצר חפיפה בין חובות בעלי התפקידים ומביא לפיזור האחריות ביניהם, באופן העלול לטשטש את גבולות האחריות ולפגוע באפקטיביות מערך הבטיחות.
טענות המבקשת להצטרף
- התאחדות הקבלנים בוני הארץ, שביקשה להצטרף להליך (להלן: התאחדות הקבלנים), מצטרפת בעיקרה לטענות העותרת ומוסיפה עליהן דברים מנקודת מבטם של המעסיקים בענף הבנייה. לטענתה, חובת הדיווח למפקח העבודה האזורי עלולה ליצור תמריצים הפוגעים דווקא בבטיחות: מחד גיסא, היא תרתיע ממוני בטיחות מלהורות על הפסקת עבודה בשל השלכות האכיפה הכרוכות בדיווח; ומאידך גיסא, היא תעודד הפסקות עבודה ודיווחי יתר משיקולים שעניינם זהירות ומניעת חשיפה לאחריות. עוד נטען כי הפיכת ממונה הבטיחות לגורם המדווח לרשות האוכפת עלולה לפגוע בשיתוף הפעולה ובזרימת המידע בינו לבין יתר הגורמים באתר הבנייה. בנוסף, מזהירה התאחדות הקבלנים מפני החרפת המחסור בממוני בטיחות בענף הבנייה, שכן, לטענתה, אלו יעדיפו לעסוק בענפים אחרים שאינם כרוכים בניגוד עניינים מול המעסיק שמשלם את שכרם.
- אשר לתוספת הראשונה, נטען כי רשימת העילות הקבועה בה עלולה לצמצם את שיקול דעתו המקצועי של הממונה ולהסיטו מהמבחן המהותי של סכנה מיידית לחייו או לבריאותו של עובד, ובה בעת כי חלק מן העילות מנוסחות באופן עמום. לבסוף נטען כי ההסדר מפלה את ענף הבנייה לרעה, שכן חובת מינוי ממונה בטיחות חלה גם בענפים אחרים במשק, בעוד שחובת הדיווח החיצונית הוטלה על ממוני בטיחות בענף הבנייה בלבד ללא הצדקה עניינית מספקת; וכי ההסדר אינו מידתי, בין היתר נוכח הפגיעה הנטענת במערך הבטיחות והנטל התפעולי והכלכלי הכרוך בו, אל מול התועלת הבטיחותית, שלשיטת התאחדות הקבלנים לא הוכחה כלל.
טענות המשיבים לעתירה
- המשיבים הגישו תגובות נפרדות לעתירה, אך עמדותיהם דומות בעיקרן. על כן, טענותיהם יוצגו במאוחד, תוך התייחסות נפרדת לטענות ולהדגשים הייחודיים של כל אחד מהם. לגופו של עניין, המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה מבוררת להתערבות שיפוטית. המשיבים מדגישים כי התערבות שיפוטית בחקיקת משנה, ובפרט בחקיקת משנה שאושרה בוועדה של הכנסת, שמורה למקרים קיצוניים בהם החקיקה נפגמה בפגם שיורד לשורש העניין; וכי הדברים מקבלים משנה תוקף מקום שבו מדובר בהסדרה רגולטורית הנשענת על שיקולים מקצועיים ומומחיותם של גורמי המקצוע. עוד נטען כי התיקון גובש על בסיס תשתית מקצועית, לרבות הליך הערכת השפעות רגולציה, פורסם להערות הציבור ונדון בהרחבה בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, לאחר שנשמעו עמדותיהם של גורמים שונים, ובהם נציגי העותרת והתאחדות הקבלנים.
- לגופה של טענת הסמכות, המשיבים טוענים כי סעיף 173(א) לפקודת הבטיחות מקנה לשר סמכות רחבה להתקין תקנות בענייני בטיחות, בריאות וגיהות במקומות עבודה לשם מניעת חשיפה לגורמי סיכון או הפחתתה; ולצדו מפנים הם גם לסעיף 216 לפקודה, המקנה סמכות לקבוע הוראות משלימות. לשיטתם, חובות שנועדו להבטיח כי מידע בדבר מפגעים וסיכונים באתרי בנייה יגיע לגורמים הרלבנטיים מצויות בליבת תכליתה של הסמכה זו. המשיב 1 דוחה את ניסיון העותרת להיבנות מההליך הקודם בעל"ח 64520-05-25, ומסביר כי שם בוטלו ההוראות המתייחסות לממוני הבטיחות מאחר שהותקנו מכוח סעיף 173ב(ג)(1) לפקודה המוגבל ל"בעלי הרשאה" בלבד – קטגוריה שממונה בטיחות אינו נמנה עמה – בשונה מהמקרה דנן המבוסס על הסמכות שבסעיף 173(א) לפקודה.
- המשיבים מדגישים כי חוק ארגון הפיקוח ופקודת הבטיחות אינם מערכות דינים נפרדות ומנותקות זו מזו, אלא חלק ממארג נורמטיבי כולל המסדיר את תחום הבטיחות והבריאות התעסוקתית. לשיטתם, הסדרת תפקידיו וסמכויותיו של ממונה הבטיחות בתקנות הממונים אינה שוללת קביעת הוראות מכוח פקודת הבטיחות בדבר אופן מסירת המידע הנאסף על-ידו במסגרת תפקידיו. בהקשר זה, נטען כי עוד קודם לתיקון נדרש ממונה הבטיחות לאתר מפגעים, לדווח על הפרות של הוראות הבטיחות, להורות על הפסקת עבודה כאשר נשקפת סכנה מיידית לחייו או לבריאותו של עובד, ולדווח למפקח עבודה אזורי, על פי דרישתו. בהתאם לכך, לשיטתם, תקנה 5א אינה משנה את תנאי מינויו או כשירותו של הממונה, אינה מקנה לו סמכויות מהותיות חדשות ואינה הופכת אותו מגורם מייעץ לגורם אכיפה, אלא חלה מקום שבו ממונה כבר מונה כדין ומסדירה את העברת המידע שהגיע לידיו במסגרת תפקידיו. זאת, במטרה למנוע פערי מידע ולהבטיח סנכרון בין בעלי התפקידים, שיאפשר טיפול בסיכוני הבטיחות מבעוד מועד.
- אשר לטענה בדבר הרחבת האחריות הפלילית, המשיבים טוענים כי זו אינה מלמדת על חריגה מסמכות. האחריות הפלילית עצמה נקבעה בחקיקה ראשית, בסעיף 223 לפקודת הבטיחות, והשלכתה האפשרית על הפרת חובה הקבועה בתקנות היא פועל יוצא של ההסדר שקבע המחוקק. לשיטת המשיבים, העובדה שלהפרת חובה רגולטורית עשויה להיות תוצאה פלילית אינה הופכת, כשלעצמה, את עצם קביעתה של החובה לבלתי חוקית. באשר לחשיפה האזרחית, המשיבים מדגישים כי תקנה 5א אינה קובעת עילת תביעה אזרחית עצמאית או מנגנון פיצוי, וממילא כל טענה בדבר חבות בנזיקין תיבחן בהתאם לעילות הקבועות בדין הכללי.
- גם את הטענה לפגיעה בחופש העיסוק מבקשים המשיבים לדחות. לשיטתם, תקנה 5א אינה מגבילה את הכניסה למקצוע, אינה משנה את תנאי הכשירות לעיסוק בו ואינה שוללת מממונה הבטיחות את האפשרות לעסוק במקצועו. לפיכך, לטענתם, קיים ספק רב אם יש בפנינו פגיעה בחופש העיסוק; ומכל מקום, מדובר בפגיעה מוגבלת ופריפריאלית, אשר נועדה לתכלית ראויה של הגנה על חיי אדם ובריאותם ואשר עומדת במבחני המידתיות.
- לבסוף, דוחים המשיבים את הטענה כי התיקון סותר את עקרון ריכוז האחריות. המשיבה 2 מדגישה כי גם לאחר התיקון מבצע הבנייה מוסיף לשמש הכתובת הביצועית והמערכתית המרכזית באתר ונושא באחריות הכללית לנעשה, ואילו על בעלי תפקידים אחרים מוטלות חובות קונקרטיות ומוגדרות. לשיטת המשיבים, אין סתירה בין קיומה של כתובת מרכזית לאחריות לבין הטלת חובות ספציפיות על גורמים מקצועיים נוספים. אדרבה: ביטול מנגנון הדיווח עלול לשלול מן הגורמים האחראים מידע הדרוש להם לשם הסרת הסיכונים לעובדים באתר.
הדיון בעתירה
- בדיון בעתירה, שהתקיים ביום 23.9.2026, חזרה העותרת על טענותיה, כאשר היא מתמקדת בטענות בדבר היעדר סמכות וחוסר סבירות. התאחדות הקבלנים הדגישה כי הפסקת עבודה היא אירוע בעל השלכות משמעותיות על מבצע הבנייה, וכי חובת הדיווח שנקבעה בתיקון עלולה להפוך בפועל לחובת הפסקת עבודה. מנגד, בא-כוח המשיב 1 הדגיש כי ברקע לתיקון עומדת "מציאות מדממת" של עשרות הרוגים מדי שנה בענף הבנייה, וכי תקנה 5א אינה משנה את סמכויותיו המהותיות של ממונה הבטיחות, אלא מסדירה חובות דיווח כחלק משרטוט גבולות האחריות של בעלי התפקידים השונים. בתום הדיון, בית המשפט השמיע את הערותיו, והמליץ לעותרת שלא לעמוד על העתירה. העותרת לא קיבלה את המלצת בית המשפט, וזאת, כמובן, זכותה המלאה.
- כעת הגיעה השעה למתן פסק הדין.
דיון והכרעה
- לאחר עיון בכתובים שהונחו לפנינו, ואחרי ששמעתי את טענות הצדדים במהלך הדיון בעתירה, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. זאת, מאחר שהעתירה אינה מגלה עילה מבוררת להתערבות שיפוטית בחקיקת משנה.
- נקודת המוצא לדיון היא כי חקיקת משנה כפופה לביקורת שיפוטית ועליה לעמוד בעקרונות המשפט המנהלי. בכלל זאת, עליה להימצא בגדרי הסמכות שהוקנתה למחוקק המשנה בחקיקה ראשית; להיות מכוונת להגשמת תכליתו של החוק המסמיך; ולעמוד בדרישות הסבירות והמידתיות ובאיסור על פגיעה שלא כדין בזכויות מוקנות (ראו: בג"ץ 4531/23 ברקת נ' שר האוצר, פסקה 28 (5.12.2024); בג"ץ 4790/14 יהדות התורה – אגודת ישראל – דגל התורה נ' השר לשירותי דת, פסקאות 21-20 (19.10.2014); בג"ץ 4330/93 גאנם נ' ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(4) 221, 229 (1996)). עם זאת, הלכה היא עמנו כי בית משפט זה נוהג משנה זהירות בבואו להתערב בחקיקת משנה. התערבות זו שמורה למקרים בהם מתגלית חריגה מסמכות או נופל פגם היורד לשורש העניין אשר עולה כדי חוסר סבירות קיצונית (ראו: בג"ץ 7198/21 איגוד נותני שירותים פיננסיים (ע"ר) נ' ממשלת ישראל, פסקה 22 (17.11.2021); בג"ץ 4350/09 בן דור נ' שר האוצר, פסקה 15 (12.10.2010); בג"ץ 6407/06 דורון, טיקוצקי, עמיר, מזרחי עורכי דין נ' שר האוצר, פסקה 65 (23.9.2007)). זאת, בפרט מקום שבו חקיקת המשנה זכתה לאישור פרלמנטרי על ידי ועדה מוועדות הכנסת, כפי שנעשה בענייננו על ידי ועדת העבודה והרווחה של הכנסת. במקרים כאלה הכלל של אי-התערבות חל ביתר שאת (ראו: בג"ץ 23233-08-26 לשכת רואי החשבון נ' שר המשפטים, פסקה 12 (12.10.2026); בג"ץ 471/11 חן המקום בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה, פסקאות ל-ל"א (23.4.2012); בג"ץ 7871/07 רפאל – רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 11 (6.2.2011)).
- התערבותנו בחקיקת משנה הינה מצומצמת עוד יותר כאשר ההסדר הנתקף הוא בעל אופי רגולטורי מקצועי. בכגון דא, הבחירה בין חלופות רגולטוריות שונות, הערכת סיכונים והאיזון בין השיקולים המקצועיים השונים מסורים לרשות המוסמכת לה הידע, הניסיון והמומחיות בתחום. בית משפט זה אינו קובע מהו ההסדר הרגולטורי המיטבי ואינו מעמיד את שיקול דעתו-שלו במקום שיקול הדעת המקצועי של הרגולטור (ראו: בג"ץ 3830/22 כהן נ' שר הבריאות, פסקה 20 (15.5.2024); בג"ץ 1530/21 פורום קהלת נ' משרד החקלאות ופיתוח הכפר, פסקה 18 (17.6.2021); בג"ץ 6215/12 באסטאקאר נ' שר האוצר, פסקה 29 (16.6.2015); בג"ץ 10541/09 יובלים ש.ד.י. בע"מ ואח' נ' ממשלת ישראל, פסקה 18 (5.1.2012)). בענייננו יש ליתן משקל גם לכך שתיקון התקנות שבו עסקינן גובש אחרי הליך מקצועי סדור וממושך, אשר כלל הערכה של השפעות רגולציה, פניה לקבלת הערות הציבור, וכן דיונים בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, במסגרתם נשמעו בעלי העניין, לרבות העותרת והתאחדות הקבלנים, ולבסוף אושר התיקון על ידי הוועדה. בכל אלה אין, כמובן, כדי לחסן את חקיקת המשנה מפני ביקורת שיפוטית, אך יש בהם כדי להשליך על היקפה ועל עוצמתה (ראו: בג"ץ 5934/16 אלוני נ' משרד הביטחון, פסקה 36 (23.1.2018) (להלן: עניין אלוני); בג"ץ 28/94 צרפתי נ' שר הבריאות, פ"ד מט(3) 804, 808 (1995)).
טענת חוסר הסמכות
- על רקע אמות מידה אלה, אפנה לטענתה המרכזית של העותרת – היא טענת חוסר הסמכות. על מנת להכריע בתוקפן של תקנה 5א והתוספת הראשונה, שהותקנו מכוח סעיף 173(א) לפקודת הבטיחות, עלינו לעמוד על היקף ההסמכה החוקית שמכוחה הן הותקנו ועל מהות ההסדר הקבוע בהן (ראו: ע"א 524/88 "פרי העמק" – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות, פ"ד מה(4) 529, 554-553 (1991)).
- סעיף 173(א) לפקודת הבטיחות קובע כדלקמן:
"השר, בהתייעצות עם ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה וארגוני מעבידים שלדעת השר הם יציגים ונוגעים בדבר, באישור הוועדה ובכפוף להוראות סעיפים קטנים (ג) עד (י), רשאי להתקין תקנות בדבר בטיחות, בריאות וגיהות במקומות עבודה לשם מניעת החשיפה לגורמי סיכון במקומות אלה או הפחתת החשיפה להם; לעניין זה, "גורמי סיכון" – מקור, מצב או פעולה שעשויים להזיק ולהביא לפגיעה גופנית או לבריאות לקויה, או לשילוב של אלה, לרבות מיתקן, ציוד, חומר, תהליך, ייצור, קרינה, או מעשה או מחדל הנהוגים או קיימים באותם מקומות" (ההדגשה הוספה – א.ש.).
סעיף זה עבר שינוי משמעותי כאשר נוסחו הוחלף במסגרת חוק לתיקון פקודת הבטיחות בעבודה (מס' 9), התשע"ו-2016. מהוראת חוק מצומצמת שהתמקדה במניעת חבלת גוף במפעל או במקום עבודה מסוים, סעיף זה הפך להסמכה כללית ומפורטת להתקין תקנות בטיחות, בריאות וגיהות במקומות עבודה לשם מניעה או הפחתה של חשיפה לגורמי סיכון (בכפוף להליכי התייעצות ואישור פרלמנטרי).
- הסמכות המוקנית לשר העבודה במסגרת סעיף 173(א) לפקודה הינה סמכות רחבה, המכוונת במישרין להסדרת האמצעים הנדרשים לשם מניעת סיכונים במקומות עבודה. הסדרת העברתו של מידע בדבר מפגעי בטיחות וגיהות והפרת הוראות הבטיחות באתר בנייה אל בעלי התפקידים, שבידיהם לפעול להסרתם, מצויה בגדרה של הסמכה זו. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב להגדרתו הרחבה של המונח "גורמי סיכון" בפקודה ולסמכות המשלימה הקבועה בסעיף 216, אשר מאפשרת לכלול בתקנות הוראות משלימות והוראות נלוות ככל שהדבר דרוש לביצוע הוראות הפקודה.
- זאת ועוד: עיון בתקנה 5א מלמד כי היא אינה יוצרת את תפקידו של ממונה הבטיחות, אינה מטילה חובה למנותו ואינה משנה את תנאי כשירותו. סמכויותיו המקצועיות הבסיסיות – ובהן איתור מפגעי בטיחות, דיווח על הפרת הוראות בטיחות והפסקת עבודה כאשר נשקפת סכנה מיידית לחייו או לבריאותו של עובד – נותרו מעוגנות בתקנות הממונים. תקנה 5א נשענת במפורש על פעולות אלה וחידושה מצוי בעיקרו במישור הדיווח: היא קובעת למי, באיזה מועד ובאיזה אופן יימסר מידע שהגיע לממונה הבטיחות במסגרת מילוי תפקידיו הקיימים.
- אכן, הרחבת מעגל הגורמים להם נדרש הממונה לדווח, ובפרט קביעת חובת הודעה למפקח העבודה האזורי במקרים מסוימים, מטילה על הממונה חובה משפטית שלא חלה עליו קודם לכן באותה מתכונת. ואולם, אין בכך כדי להפוך את הממונה ל"זרוע אכיפה" של הרגולטור או לשנות מן היסוד את אופיו של תפקידו. גם עובר לתיקון לא התמצה תפקידו של הממונה במתן עצה גרידא. תקנה 10 לתקנות הממונים מטילה עליו חובות אופרטיביות לאתר מפגעים ולהודיע עליהם; לדווח על הפרת הוראות בטיחות; ואף להורות על הפסקת עבודה מקום שבו נשקפת סכנה מיידית לחייו או לבריאותו של עובד. היא אף מחייבת אותו, לפי דרישת מפקח עבודה אזורי, לדווח על פעולותיו למניעת סיכונים. תקנה 5א אינה משנה סמכויות אלה, אלא מסדירה את זרימת המידע הנובע מהפעלתן.
- תכליתו של מנגנון הדיווח הקבוע בתקנה 5א מחזקת אף היא את המסקנה כי ההסדר מצוי בגדרי הסמכות הקבועה בסעיף 173(א) לפקודה. סעיף זה מסמיך את השר, כאמור, להתקין תקנות בדבר בטיחות, בריאות וגיהות במקומות עבודה לשם מניעת החשיפה לגורמי סיכון או הפחתת החשיפה להם. אתר בנייה הוא סביבת עבודה שבה פועלים במקביל מספר בעלי תפקידים, שכל אחד מהם מחזיק במידע ובסמכויות שונות. קביעת מנגנון שנועד להבטיח כי מידע על מפגע שהתגלה לא ייוותר בידיו של בעל תפקיד אחד בלבד, אלא יגיע לגורמים שבידיהם לפעול להסרתו, היא אמצעי הקשור במישרין למניעת סיכונים. הבחירה באילו מקרים יועבר המידע, למי ובאיזה פרק זמן היא במובהק הכרעה רגולטורית-מקצועית. בהיעדר חריגה מן ההסמכה הפורמלית או פגם שיורד לשורש העניין אשר מצדיק התערבות שיפוטית, קיום האפשרות לעצב מנגנון דיווח אחר וטוב יותר אינו משנה דבר ואינו מצדיק התערבות שיפוטית (ראו: בג"ץ 8976/14 בזק, החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שר התקשורת, פסקה ד (23.5.2016)).
- כמו כן, אין בעובדה שמעמדו של ממונה הבטיחות מוסדר בחוק ארגון הפיקוח ובתקנות הממונים כדי לשנות ממסקנה זו. חוק ארגון הפיקוח ופקודת הבטיחות עוסקים שניהם בהסדרת הבטיחות והבריאות במקומות העבודה כאשר כל אחד מהם מסדיר היבטים שונים של התחום. בהקשר זה יש להזכיר כי בהתאם לסעיף 19 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, מתן סמכות מכוח חיקוק אחד אינו גורע, כשלעצמו, מסמכות שניתנה מכוח חיקוק אחר. לצד זאת, סעיף 16(4) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] מורה כי "לא תהא תקנה סותרת הוראותיו של כל חוק". הנה כי כן, עצם העובדה שמינויו של ממונה הבטיחות, תנאי כשירותו וסמכויותיו המקצועיות מוסדרים מכוח חוק ארגון הפיקוח אינה שוללת קביעת הוראות נוספות הנוגעות לפועלו מכוח פקודת הבטיחות – כל אימת שהדבר אינו סותר הוראת החוק. בענייננו, לא מצאתי כי תקנה 5א סותרת הוראה בחוק ארגון הפיקוח או גורעת מן הסמכויות שהוקנו לממונה מכוחו. כפי שפורט לעיל, התקנה מסדירה חובות דיווח הנלוות למילוי תפקידיו הקיימים של ממונה הבטיחות, מבלי לשנות את מהותם. משכך, אין בקיומה של הסדרה מקבילה כדי לבסס טענה בדבר חוסר הסמכות (ראו והשוו: בג"ץ 10980/04 איגוד הממונים על בטיחות ברשויות המקומיות נ' שרת החינוך, פסקאות 30-27 (23.1.2007); וכן רע"פ 2434/12 לוי נ' המשרד להגנת הסביבה, פסקה 43 (19.5.2013)).
- אשר לתוספת הראשונה, תקנה 5א(א)(4) לתיקון פותחת במילים: "הורה הממונה על הבטיחות על הפסקת עבודה לפי תקנה 10(א)(16) לתקנות הממונים בשל הסיבות שנקבעו בתוספת הראשונה […]". מלשון התקנה עולה כי יש לקרוא את התוספת יחד עם תקנה 10(א)(16) לתקנות הממונים, שלפיה סמכותו של הממונה להורות על הפסקת עבודה קמה "כאשר נשקפת סכנה מיידית לחייו או בריאותו של עובד". אין אפוא מקום לקרוא את רשימת המצבים שבתוספת כמקור עצמאי לסמכות להפסיק עבודה במנותק מן התנאי הקבוע בתקנות הממונים. התוספת מפרטת את המצבים שבהם, משהופעלה כדין סמכות הפסקת העבודה לפי תקנה 10(א)(16) לתקנות הממונים, קמה חובת הדיווח הקבועה בתקנה 5א(א)(4) לתיקון. פרשנות זו עולה בבירור מלשון התקנה ומייתרת את הקושי עליו הצביעו העותרת והתאחדות הקבלנים. יתרה מכך, בהתאם לכלל הפרשנות המושרש, מקום שבו ניתן לפרש תקנה בשני אופנים, יש להעדיף את הפירוש שאינו מביא לחריגה מסמכותו של מתקין התקנות, על פני פירוש המביא לבטלותה (ראו: עניין אלוני, בפסקה 35; ע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה מודיעין, פ"ד נא(2) 825, 853 (1997)).
- כמו כן, לא מצאתי ממש בטענה כי ההסדר מושא העתירה לוקה בחוסר סבירות קיצונית. טענות העותרת והתאחדות הקבלנים בדבר השלכותיו האפשריות של מנגנון הדיווח – ובהן החשש מפני פגיעה בשיתוף הפעולה בין בעלי התפקידים באתר והאפשרות שחובת הדיווח תיצור תמריצים שליליים, בין בדרך של הימנעות מהפסקת עבודה ובין בדרך של דיווחי יתר – מצביעות על שיקולים רלבנטיים לעיצוב ההסדר. ואולם, מנגד ניצב האינטרס הציבורי בהעברת מידע על מפגעי בטיחות לגורמים שבידיהם לפעול להסרתם. איזון בין שיקולים אלה מצוי בדל״ת האמות של מומחיותו ושיקול דעתו של המאסדר. בענייננו, כאמור, התיקון גובש על יסוד עבודת מטה מקצועית והערכת השפעות רגולציה, פורסם להערות הציבור ונדון בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת אשר לקחה בחשבון את עמדות המתנגדים להסדר. בנסיבות אלה, ומשלא הוכח כי המאסדר התעלם משיקולים מהותיים, העניק לאחד מהם משקל החורג ממתחם הסבירות, או שקל שיקולים שלא ממין העניין, לא מצאתי כי נפל בהסדר פגם כלשהו אשר קורא להתערבותנו.
הפגיעה הנטענת בחופש העיסוק
- לטענת העותרת, תקנה 5א והתוספת הראשונה לתיקון פוגעות בזכות-יסוד חוקתית לחופש העיסוק של ממוני הבטיחות. המשיבים, מנגד, סבורים כי אין בהסדר הנתקף בתיקון כל פגיעה בחופש העיסוק, ואף אם קיימת פגיעה כלשהי, הרי שזו פריפריאלית ומצומצמת ביותר, וכן מידתית וסבירה ונועדה לתכלית חברתית ראויה.
- כידוע, הזכות לחופש העיסוק, אשר הוכרה בפסיקתנו כזכות יסוד מקדמת דנא, מעוגנת כיום בחוק-יסוד: חופש העיסוק (ראו גם: בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה, פ"ד ב 80, 83-82 (1949)). פגיעה בחופש העיסוק עשויה להתקיים באופנים שונים, ואולם נהוג להבחין בהקשר זה בין מניעה או שלילה של עיסוק במשלח יד מסוים, לבין הסדרת גבולות העיסוק ואופן מימושו, כאשר הפגיעה מן הסוג הראשון נחשבת חמורה יותר (ראו: בג"ץ 7952/21 גרינבלט נ' השרה להגנת הסביבה, פסקה 36 (24.7.2023) (להלן: עניין גרינבלט); בג"ץ 6637/16 לוונשטיין לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (18.4.2017); 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 261-260 (2002)). מכל מקום, גם פגיעה באפשרויות מימוש העיסוק, במישרין או בעקיפין, היא פגיעה בחופש העיסוק שיש להעמידה במבחני החוקתיות, ואולם מהות הפגיעה ועוצמתה עשויות להשפיע על בחינתה במסגרת פסקת ההגבלה (ראו: בג"ץ 6644/16 התאחדות התעשיינים בישראל – פורום טחנות הקמח נ' שר הכלכלה והתעשייה, פסקה 47 (18.10.2017) (להלן: עניין התאחדות התעשיינים); בג"ץ 5975/12 חטיבת מפיצי הסיגריות במכונות אוטומטיות נ' משרד הבריאות, פסקה 9 (3.7.2013)).
- בענייננו-שלנו, דומני כי מדובר, אם בכלל, בפגיעה עקיפה ומוגבלת מאד בחופש העיסוק. עסקינן ברגולציה הנוגעת לבעלי מקצוע ולתחום שבאחריותם, אשר, ככזאת, משליכה במידת-מה על חופש העיסוק של אותם בעלי המקצוע (ראו: עניין התאחדות התעשיינים, בפסקה 47). ואולם, אין לומר כי מדובר בפגיעה בליבתו של חופש העיסוק. תקנה 5א והתוספת הראשונה אינן מונעות מממונה הבטיחות לעסוק במקצועו, אינן משנות את תנאי הכשירות הנדרשים ממנו ואינן מגבילות את אפשרותו להמשיך ולמלא את תפקידו. עיקרן בהטלת חובות דיווח ותיעוד הנלוות לפעולות שהוא נדרש לבצע ממילא במסגרת תפקידיו. אמנם חובות אלה עשויות להכביד על אופן מימוש העיסוק, אולם אין בכך כדי לשנות מן המסקנה כי מדובר, לכל היותר, בפגיעה מוגבלת עד-כדי-מזערית בחופש העיסוק.
- פגיעה כאמור, ככל שהיא קיימת, בלי ספק עומדת במבחניה של פסקת ההגבלה.
- משמצאתי כי תיקון התקנות שבו עסקינן הותקן בגדרי הסמכות שהוקנתה לשר מכוח סעיף 173(א) לפקודת הבטיחות, ברי הוא כי הפגיעה בחופש העיסוק, אם היא קיימת, נעשתה מכוח הסמכה מפורשת בחוק. כמו כן, אין חולק כי ההסדר במסגרת התיקון נועד לתכלית ראויה – הגנה על חיי אדם ובריאותם, צמצום הסיכונים הכרוכים בעבודות בנייה והגברת הבטיחות באתרי הבנייה בישראל – וכי הוא הולם את ערכיה של מדינת ישראל.
- המחלוקת מתמקדת אפוא בשאלת המידתיות. לטענת העותרת והתאחדות הקבלנים, חובות הדיווח שנקבעו במסגרת תקנה 5א והתוספת הראשונה לתיקון, ובפרט החובה לדווח על מפגעים למפקח העבודה האזורי, היא אמצעי בלתי מידתי, העומד בניגוד לעקרון ריכוז האחריות המעוגן בפקודת הבטיחות, ואשר אף צפוי לפגוע בבטיחות על ידי יצירת תמריצים שליליים תוך פגיעה בשיתוף הפעולה בין בעלי התפקידים באתר.
- אין בידי לקבל טענות אלה. אשר למבחן הקשר הרציונלי, מתקיים קשר ברור בין חובות הדיווח שנקבעו לבין תכלית ההסדר. העברת מידע לגורמים האחראים לניהול האתר ולפיקוח עליו בכל הקשור למפגעי בטיחות, להפרות של הוראות הבטיחות, להפרות קודמות שטרם הוסרו, לפעולות שננקטו בקשר לתוכנית הבטיחות ומקרים בהם הורה הממונה על הפסקת העבודה – נועדה להביא לידיעת הגורמים המוסמכים סיכונים בטיחותיים ולאפשר להם לפעול להסרתם. החשש שהעלתה התאחדות הקבלנים מפני יצירת תמריצים שליליים, אין בו, כשלעצמו, כדי לבסס מסקנה כי מנגנון הדיווח אינו מתאים להגשמת תכליתו.
- אשר למבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, אין די בהצבעה על חלופות אפשריות כדי להוכיח כי ההסדר שנבחר אינו מידתי. על העותרת להראות כי קיימת חלופה שפגיעתה בזכות פחותה, ואשר בכוחה להגשים את תכלית ההסדר במידה דומה (ראו: עניין גרינבלט, בפסקה 43). בענייננו, החלופות שהציעה התאחדות הקבלנים אינן עומדות באמת המידה האמורה, ואילו העותרת לא הצביעה כלל על חלופות כאמור. מקובלת עליי עמדת המשיבים כי הסתמכות על עיון יזום של מפקחי העבודה בפנקס הכללי אינה מבטיחה העברת מידע בסמוך למועד גילוי המפגע, ובכך היא עלולה לגרוע מן האפשרות לטפל בסיכון מבעוד מועד. באשר להצעה לקבוע מנגנון דיווח מדורג, הרי שההסדר הקיים מבחין ממילא בין חובת הדיווח לבעלי התפקידים באתר לבין חובת ההודעה למפקח העבודה האזורי, המוגבלת למקרים בהם הופסקה העבודה לפי תקנה 10(א)(16) בשל אחת הסיבות המנויות בתוספת הראשונה. משכך הוא, לא הוכח כי החלופות המוצעות מגשימות את תכלית ההסדר במידה דומה, תוך פגיעה פחותה בחופש העיסוק – ככל שפגיעה כאמור קיימת.
- מבחן המידתיות במובן הצר, אף הוא מתקיים בענייננו. מצד אחד, ההסדר מטיל על ממוני הבטיחות חובות דיווח ותיעוד חדשות, אשר עשויות להיות כרוכות בנטל מקצועי ותפעולי ואף בקשיים ביחסיהם עם מעסיקיהם. מהצד השני, ניצבת התועלת שבהבטחת העברתו של מידע בדבר מפגעי בטיחות לגורמים מוסמכים שבידיהם לפעול להסרתם, על רקע הסיכונים המשמעותיים לחיי אדם בענף הבנייה. בהקשר זה יש ליתן משקל לכך שההסדר אינו משנה את סמכויותיו המקצועיות של הממונה או מטיל עליו אחריות כוללת לבטיחות האתר, אלא מתמקד בדיווח על ממצאים ופעולות הנובעים מתפקידיו הקיימים. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי הנטל הנוסף שהוטל על הממונה חורג מן היחס הראוי לתועלת הבטיחותית שההסדר נועד להשיג.
- דין הטענה החוקתית להידחות אפוא.
- לא מצאתי ממש גם ביתר טענות העותרת והתאחדות הקבלנים – ובפרט בטענות בדבר הרחבת חשיפתו של ממונה הבטיחות לאחריות פלילית ואזרחית; ההשוואה להליך שנדון בעל"ח 64520-05-25; הפגיעה בעקרון ריכוז האחריות לבטיחות באתר בנייה; והפליית ענף הבנייה בהשוואה לענפים אחרים במשק. טענות אלה אינן מקימות עילה לביטול תקנה 5א והתוספת הראשונה לתיקון. אשר לאחריות הפלילית, זו מוסדרת בחקיקה ראשית: סעיף 223 לפקודת הבטיחות; והאפשרות שהפרת חובה שנקבעה כדין בתקנות תישא תוצאה פלילית אינה בגדר פגם חוקתי או חוקי. הטענות בדבר הרחבת האחריות האזרחית לא בוססו דיין וממילא אינן מוכיחות דבר. אשר להליך בעל"ח 64520-05-25, די אם אציין כי ההוראה שנדונה שם הותקנה מכוח סעיף 173ב(ג)(1) לפקודת הבטיחות, המוגבל ל"בעלי הרשאה", בשונה מההסמכה הרחבה מכוח סעיף 173(א) לפקודה, שעליה נסמך התיקון בענייננו. לבסוף, לא שוכנעתי כי ההסדר פוגע בעקרון ריכוז האחריות באתרי הבנייה, או כי החלת חובות דיווח ייחודיות בענף הבנייה, על רקע מאפייני הסיכון שבו, עולה כדי הפלייה פסולה המצדיקה התערבות שיפוטית. למעלה מן הצורך, אציין כי ריכוז האחריות באתרי בנייה אינו בגדר עקרון שיש לשמרו נקי מסייגים; וכי לקביעת חובות דיווח ייחודיות לענף הבנייה נמצאה הצדקה מקצועית מלאה.
- סוף דבר: לנוכח כל האמור לעיל, אני סבור כי דין העתירה להידחות, וכך אציע לחבריי לעשות. עוד אציע כי נחייב את העותרת בהוצאות המשיבים בסך כולל של 35,000 ש״ח.
|
השופטת גילה כנפי-שטייניץ:
אני מסכימה.
|
השופט חאלד כבוב:
אני מסכים.
|
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין.
ניתן היום, ו' כסלו תשפ"ז (16 נובמבר 2026).
|
|
|