נדחתה בקשה להורות על דיון נוסף חילוט שכר טרחה ד"ר משה וינברג ושות', עורכי-דין ונוטריונים נ מ"י

   דנ"א 87920-12-25
דנ"א 2630-01-26

 בקשות להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה בע"א 4338/22 ובע"א 4350/22 מיום 17.12.2025 (השופטים ד' מינץ, י' אלרון ו-י' כשר) (להלן: פסק הדין).

1. הרקע הדרוש לענייננו פורט באריכות בפסק הדין מושא הבקשות ולכן אעמוד בתמצית שבתמצית על העובדות הרלוונטיות להכרעה בבקשות שלפניי. נגד המשיב 2 והמשיבה 3 בדנ"א 87920-12-25 (להלן: המנהל ו-ביבי כבישים בהתאמה, וביחד המשיבים) הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של מתן שוחד; מרמה בכוונה להתחמק ממס; רישום כוזב במסמכי תאגיד; והלבנת הון. יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה לתפיסת רכוש המשיבים בשווי כולל של כ-7.5 מיליון ש"ח לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) וניתן צו זמני בהתאם.

 בהמשך ובמסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו המדינה והמשיבים, הורשעו האחרונים על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן בעבירה של מתן שוחד לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), ונמחקו האישומים לפי חוק איסור הלבנת הון. במסגרת הסדר הטיעון גם הוסכם כי הצדדים יעתרו במשותף לחילוט הכספים והרכוש של המשיבים בסך של כ-10 מיליון ש"ח לפי סעיף 297 לחוק העונשין; וכי סך של 1.5 מיליון ש"ח מתוך הכספים התפוסים ישוחררו לאחר מתן גזר הדין לידי המנהל.

2. המבקשים בדנ"א 87920-12-25 (להלן: עורכי הדין) ביקשו מבית המשפט המחוזי להורות על שחרור סך של כ-2.5 מיליון ש"ח מהכספים התפוסים בגין שכר הטרחה לו הם זכאים, כנטען, מכוח הסכם טרחה שנחתם בינם ובין ביבי כבישים בגין ייצוג האחרונה בהליך אזרחי נפרד שניהלה נגד רכבת ישראל בע"מ. גם המבקשת בדנ"א 2630-01-26, חברת א. חוצבים במרחבי ישראל בע"מ (להלן: חוצבים) עתרה בבקשה לשחרור סך של כ-2 מיליון ש"ח בגין חוב כספי של ביבי כבישים כלפיה, וטענה כי הטילה עיקול על כספי ביבי כבישים וכי היא מחזיקה בפסק דין שבו התקבלה תביעה שטרית שהגישה נגדה (ת"א 27636-08-17). ביום 28.4.2022 נגזר דינם של המשיבים וניתן צו חילוט סופי בהתאם למוסכם בהסדר הטיעון, ובקשות עורכי הדין וחוצבים לשחרור הכספים – נדחו. על החלטה זו הוגשו הערעורים מושא הבקשות לדיון נוסף.

3. אם כן, במוקד הערעורים הוראת סעיף 297(א) לחוק העונשין שמכוחה חולטו הכספים, הקובעת כך:

חילוט ושילום

297. (א) הורשע אדם על עבירה לפי סימן זה, רשאי בית המשפט, נוסף על העונש שיטיל –

(1) לצוות על חילוט מה שניתן כשוחד ומה שבא במקומו;

(2) לחייב את נותן השוחד לשלם לאוצר המדינה את שוויה של התועלת שהפיק מן השוחד.

השאלות שעמדו לדיון בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף הן אם הוראת סעיף 297(א)(2) לחוק קובעת הסדר של חילוט; וככל שכן, האם יש לקרוא לתוך הסעיף הסדר בעניין מעמדם של צדדים שלישיים המבקשים להתנגד לחילוט, ובאיזה הסדר מדובר.

4. השופט כשר אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, נדרש לפרשנות סעיף 297 לחוק בהתאם לכללי הפרשנות שהותוו בפסיקה. אשר ללשון ההוראה, השופט כשר עמד על כך שהביטוי "שילום" יכול לשאת גם את הפירוש "חילוט"; אולם לא ניתן להתעלם מכך שאותו סעיף חוק משתמש בביטוי שונה בשני תתי-סעיפיו. מכאן, נבחנה ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף, ממנה נלמד כי אף שתתי-הסעיפים עושים שימוש בביטויים שונים, לא הייתה בכוונתו הסובייקטיבית של המחוקק לייצר הבחנה ביניהם. השופט כשר הוסיף כי גם התכלית האובייקטיבית מלמדת על כך שמדובר בהסדר חילוט, זאת נוכח תכליותיו של סעיף 297 לחוק העונשין שנועד להוסיף אמצעי אכיפה ולא מקור סמכות להטלת עונש כספי, הקיים כבר בדמות קנס; ונוכח תכליותיו של הסדר החילוט – הרתעת עבריינים מביצוע עבירה על ידי שלילת התמריץ הכלכלי שבביצועה ונטילת הקניין שהגיע לידיהם כתוצאה מביצוע העבירה.

 השופט כשר הוסיף וקבע כי יש לקרוא לתוך סעיף 297 לחוק הסדר בעניין מעמדם של צדדים שלישיים המתנגדים לחילוט. הוטעם כי מרבית הסדרי החילוט הקיימים בדברי החקיקה השונים כוללים הסדר הנוגע לצדדים שלישיים; וכי קביעה לפיה שתיקת המחוקק משמעה הסדר שלילי תוביל לפגיעה קשה בזכויותיהם. מן הצד השני, נקבע כי אין לפרש את שתיקת המחוקק כקובעת הסדר חיובי המתיר לכל צד שלישי באשר הוא להתנגד התנגדות גורפת באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תכליות מוסד החילוט. משכך, נמצא כי מדובר בחֶסֶר בלתי מכוון וכי יש להשלימו בזהירות המתבקשת. בתוך כך, השופט כשר הבחין בין הסדרי חילוט המאפשרים לצוות על חילוט רכוש הקשור לעבירה בלבד, כמו סעיף 297(א)(1) לחוק, שבהם יכולים לטעון צדדים שלישיים בעלי זכות קניינית או מעין-קניינית בלבד; ובין הסדרים המאפשרים "חילוט בשווי", כמו סעיף 297(א)(2) לחוק, שבהם יכולים לטעון גם צדדים שלישיים בעלי זכות אובליגטורית בתנאי שיצביעו על "נימוקים מיוחדים" להימנעות מביצוע החילוט.

בשלב זה, השופט כשר עבר ליישם את קביעותיו העקרוניות על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן. ראשית, נקבע כי ממועד כריתת הסדר הטיעון – שאז נמחקו מכתב האישום העבירות לפי חוק איסור הלבנת הון – ועד למתן גזר הדין, הוחזקו הכספים בחילוט זמני שלא כדין, אולם אין בכך כשלעצמו כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט להורות על חילוט הכספים מכוח חוק העונשין. לצד זאת, נקבע כי התנהלות המדינה, שהמשיכה להחזיק בכספים ללא בסיס חוקי, היא שהובילה לכך שהכספים המגיעים לחוצבים לא מצויים כיום בידיה, ויש בכך כדי להוות "נימוק מיוחד" המצדיק להורות על שחרור הכספים השייכים לה. אשר לעורכי הדין, נקבע כי התגבשה להם זכות אובליגטורית מוכרעת לשכר הטרחה וכי הסכמת הצדדים בהסדר הטיעון שלפיה 1.5 מיליון ש"ח ישוחררו למנהל פוגעת בזכויות עורכי הדין וחותרת תחת תכליות החילוט ויש בה כדי להוות "נימוק מיוחד" המצדיק לשחרר חלק משכר הטרחה לידי עורכי הדין. אשר על כן, השופט כשר סבר כי דין הערעורים להתקבל.

5. השופט מינץ קבע כי בעיקרו של דבר, קביעותיו העקרוניות של השופט כשר לעניין פרשנות סעיף 297 לחוק העונשין וההסדרים שיש לקרוא לתוכו ביחס למעמדם של צדדים שלישיים – מקובלות עליו. חרף האמור, השופט מינץ לא הצטרף לתוצאת פסק הדין וקבע כי עורכי הדין וחוצבים לא הצביעו על "נימוקים מיוחדים", זאת בהינתן ע"א 8679/06 חביץ' נ' מדינת ישראל ‏(30.12.2008‏)‏‏ (להלן: עניין חביץ') שלפיו יש ליתן למונח "נימוקים מיוחדים" פרשנות מצומצמת ביותר ורק כזו אשר תקדם את תכליות מוסד החילוט. משכך, השופט מינץ סבר כי דין הערעורים להידחות.

6. במחלוקת שהתגלעה בין השופטים, השופט (בדימ') אלרון הצטרף לשופט מינץ וקבע כי העברת הכספים לידי עורכי הדין וחוצבים לא תקדם את תכליות מוסד החילוט ואין הצדקה להעדיף אותם על פני נושים אחרים של ביבי כבישים.

7. מכאן הבקשות שלפניי. עורכי הדין טוענים כי בפסק הדין נקבעו מספר הלכות חדשות בעלות השלכות רוחב המצדיקות לקיים בהן דיון נוסף. הראשונה, הקביעה כי ניתן להכשיר בדיעבד פעולה מינהלית שנעשתה בניגוד לחוק על ידי פרשנות החוק, וזאת ביחס לעובדה שרכוש המשיבים הוחזק שלא כדין לאחר שהמדינה חזרה בה מהאישומים מכוח חוק איסור הלבנת הון. השנייה, הקביעה כי סעיף 297(א)(2) לחוק העונשין קובע הסדר של חילוט חרף השימוש במילה "לשלם". בהקשר זה נטען כי לשון הסעיף מאפשרת יותר מפרשנות אחת כך שהפרשנות שניתנה לו בפסק הדין איננה מתחייבת; וכי הכרה בהסדר חילוט משליכה ישירות על האיזון בין האינטרסים והזכויות של הצדדים השונים ועל היקף הפגיעה בצדדים שלישיים באופן שמלמד על קשיותה. השלישית, הקביעה כי צדדים שלישיים נדרשים להוכיח "נימוקים מיוחדים" על מנת לטעון לזכות ברכוש המחולט. נטען כי חרף שתיקתו של החוק בעניין זה, פסק הדין נקט בדרישה מחמירה מבלי להבהיר מהם אותם "נימוקים מיוחדים" ותוך ששופטי ההרכב נחלקו באשר לגבולותיו של המונח. בהמשך לכך, אף נטען כי ההיקש להסדר הקבוע בחוק איסור הלבנת הון אינו מובן מאליו ומדובר בהסדרים שונים. עוד נטען כי פסק הדין עומד בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה בבש"פ 5828/23 מדינת ישראל נ' תורג'מן ‏(‏5.2.2024‏)‏‏ (להלן: עניין תורג'מן) ובע"פ 2555/13 נחמיאס נ' מדינת ישראל (9.1.2014‏) (להלן: עניין נחמיאס)‏‏. לבסוף נטען כי בפסק הדין נקבעו קביעות עקרוניות ביחס למעמדם של עורכי דין ולזכאותם לשכר טרחה.

8. חוצבים מיקדה את בקשתה בטענה כי בפסק הדין נקבע הלכה חדשה ביחס לסמכות המדינה להוסיף ולהחזיק ברכוש מקום שבו מקור הסמכות החוקי להחזיקו פקע. לשיטתה, נקבע בפסק הדין כי יש להעדיף את תכליות מוסד החילוט על פני הדרישה לפעולה שלטונית חוקית. עוד נטען כי הלכה זו עומדת בסתירה לעניין תורג'מן ומשנה את מאזן הכוחות בין המדינה ובין הפרט וצדדים שלישיים.

9. לאחר שעיינתי בפסק הדין ובטענות המבקשים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות. כידוע, הדיון הנוסף הוא הליך נדיר וחריג, השמור למקרים יוצאי דופן שבהם נקבעה הלכה חדשה שעומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, חידושה או קשיותה, מוצדק לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). לא מצאתי כי המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים קיומו של דיון נוסף.

10. אכן, פסק הדין דן לראשונה בפרשנותו של סעיף 297(א)(2) לחוק העונשין כהסדר חילוט. בתוך כך, נקבע כי מדובר בהסדר חילוט וכי יש לקרוא לתוכו הסדר בעניין מעמדם של צדדים שלישיים. משכך, פשיטא כי טמון בפסק הדין חידוש מסוים. ואולם, נקבע זה מכבר כי לא כל חידוש פסיקתי מקים עילה אוטומטית לדיון נוסף, גם כאשר נדונה לראשונה פרשנות של הוראת חוק שטרם נדונה קודם לכן (דנ"ם 597-04-26 מטרו מוטור שיווק ‏(‏1981‏)‏ בע"מ נ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים – אגף הרכב ושירותי תחזוקה, פסקה 6 והאסמכתאות שם ‏(‏14.4.2026‏)‏‏; דנ"א 19742-08-24 ב.ג.א.נ. אופנה בע"מ נ' ישראכרט בע"מ, פסקה 10 ‏(‏29.4.2025‏)). קביעותיו העקרוניות של השופט כשר בפסק הדין נעשו בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים בשיטתנו, תוך ניתוח יסודי ומעמיק של הסעיף, ההיסטוריה החקיקתית שלו והסדרי חילוט אחרים מהם ניתן להקיש לענייננו. בכך, בית המשפט הלך בנתיב הפרשני המקובל (השוו: דנ"א 65554-01-25 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 ‏(‏20.2.2025‏)‏ (להלן: עניין פלוני)). איני סבור שיש בחידוש שניתן למצוא בפסק הדין די כדי להצדיק סטייה מן הכלל שלפיו "הלכה חדשה נקבעת על ידי ההרכב הראשוני של בית משפט שדן בהליך, מבלי שיש צורך לשוב ולאשרה בקיום דיון נוסף בה" (דנ"א 8908/23 הרשות לרישום והסדר זכויות במקרקעין נ' קונפינו, פסקה 9 ‏(‏13.3.2024‏)‏; ראו גם: עניין פלוני, בפסקה 5‏).

 בהקשר זה, אף יש לתת את הדעת לנסיבותיו הייחודיות של המקרה, שבהן רכוש המשיבים נתפס תחילה מכוח חוק איסור הלבנת הון, אולם בהמשך, בעקבות הסדר טיעון, נמחקו העבירות מכוח חוק זה ולכן עלה הצורך לחלט את הרכוש מכוח סעיף 297 לחוק העונשין. אף עורכי הדין מציינים בבקשתם כי הקביעות בפסק הדין ניתנו "אגב יישום קונקרטי של הדין, תוך התמודדות עם נסיבותיו המיוחדות של המקרה" [הדגשה הוספה – י"ע] (סעיף 3 לבקשתם). בנסיבות ייחודיות אלה, עולה ספק באשר להיקף השלכותיו של פסק הדין (השוו: דנ"א 4897/22 בן שלוש ייבוא וייצוא בע"מ נ' יפאורה-תבורי בע"מ‏, פסקה 19 (‏1.1.2023‏)‏).

11. פסק הדין מעורר שוב, ולא בפעם הראשונה, את השאלה כיצד יש לפרש את המונח "נימוקים מיוחדים" הקבוע בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, אשר מאפשר לבית המשפט להימנע מחילוט רכוש. התחרות בין נושים תמי לב לבין המדינה, והאיזון בין התכליות והערכים המתחרים – כל אלה מעוררים שאלות נכבדות. חלפו כעשרים שנה מאז ניתן פסק הדין בעניין חביץ', שזמן קצר לאחר נתינתו כבר נשמעה קריאה להרחיב את ההלכה שנקבעה בו ולבחון גם את מידתיות הפגיעה בנושה (עמדת השופט א' א' לוי בע"פ 1428/08 המנהל המיוחד של חברת דור עדן חן בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (25.3.2009)). אלא שפסק הדין שלפנינו עוסק כאמור בנסיבות קונקרטיות וייחודיות ואינו המקרה המתאים לחזור ולבחון את הלכת חביץ', כך שבשלב זה "יש לתת להלכה בנושא אי העתרות לבקשת חילוט להתפתח בדרכה צעד אחר צעד" (דנ"פ 8439/10 מדינת ישראל נ' כהן, פסקה 13 (22.2.2011)).

12. אף לא מצאתי ממש בטענות כי פסק הדין עומד בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה. כך, השופט כשר עמד בפסק דינו על ההבחנות בין עניין תורג'מן ובין ענייננו, וקבע, בין היתר, כי "באותו עניין ההסדר אותו התבקש בית המשפט לקרוא אל תוך הסדר החילוט, היה הסדר שמשמעותו הקניית סמכויות חילוט נוספות, על המשמעויות הכרוכות בכך מבחינת הפגיעה בזכויות הפרט; ואילו בענייננו, השאלה הינה האם יש לקרוא אל תוך ההסדר […] הסדר המסייג את סמכויות החילוט הקבועות בו, ומקנה הגנה מסוימת לצדדים שלישיים" [הדגשות הוספו – י"ע] (פסקה 35 לפסק דינו של השופט כשר). הבחנה זו מקובלת גם עליי. זאת ועוד, פסק הדין אף לא עומד בסתירה לעניין נחמיאס, שם נדון חילוט מכוח חוק איסור הלבנת הון. די בכך כדי לדחות את הטענה כי פסק הדין מושא הבקשות עומד בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה.

13. לבסוף, אשר לטענות המבקשים כי בפסק הדין נקבעה לכאורה הלכה הנוגעת להכשרתה של פעולה בלתי חוקית או כי נקבעו קביעות עקרוניות ביחס למעמדם של עורכי דין ולזכאותם לשכר טרחה. אומר בקצרה כי איני סבור שאכן נקבעה בעניינים אלה הלכה גלויה על פני הפסק כפי הנטען. קביעות בית המשפט נוגעות לנסיבותיו הקונקרטיות והייחודיות של המקרה הספציפי, ומשכך, מדובר למעשה בטענות ערעוּריות במהותן שאין בהן כדי להצדיק דיון נוסף (דנ"א 21662-03-26 שלומוב נ' מכון ז'בוטינסקי בישראל, פסקה 4 ‏(12.3.2026‏)‏; דנ"א 46035-07-25 סופר אנ.ג'י חברה לחלוקת גז טבעי בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 8 ‏(‏2.2.2026‏)‏).

14.  בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, אין לי אלא לחזור על קריאתו למחוקק של השופט כשר בפסקה 67 לפסק הדין:

"עד עתה טרם נחקק הסדר כולל לדיני החילוט, אשר יהיו בו כדי לפתור את הפערים ואת חוסר ההתאמות בין הסדרי החילוט הספציפיים הפזורים כיום בין דברי חקיקה שונים. אצרף אפוא את קולי למצפים לחקיקתו של הסדר כולל בעניין, על יתרונותיו, במהרה בימינו".

15. סוף דבר, שהבקשות לדיון נוסף נדחות. משלא התבקשו תשובות, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ' אלול תשפ"ו (02 ספטמבר 2026).