בית הדין הארצי – דיני בטחון סוציאלי – תושב הרשות שהועסק בענף הבנייה הינו עובד על אף שמעסיקיו לא עמדו בחובת הדיווח

בית הדין הארצי

לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק

נציגת ציבור (עובדים) גב' רחל בנזימן, נציג ציבור (מעסיקים) מר שרגא ויצמן

בשם המערער – עו"ד ויויאן קליין בנימין

בשם משיב 1 –  עו"ד אריאל גולן

בשם משיב 4  – עו"ד נביל אזחימאן

ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (השופטת שרה שדיאור ונציגי הציבור מר בועז סנדרוב ומר יצחק אליעזר דשן; ב"ל 12705-09-17), שבו נפסק כי המשיב 1 נפגע בתאונת עבודה וכי הוא זכאי לקבלת גמלה מהמערער.

רקע

1. המשיב 1 (להלן – המשיב), תושב צוריף שבשטחי הרשות הפלסטינאית (להלן – הרשות), טען כי ביום 8.1.2016 במהלך עבודתו באתר בניה בסנהדריה (להלן – האתר) נפל, תוך כדי ביצוע עבודתו, לבאר שעומקה כ – 6 מטרים, ונחבל (להלן – האירוע).
2. אין חולק כי הקבלן הראשי באתר היה המשיב 2 אשר צורף על ידי המערער (להלן – המוסד) כצד ג' להליך (להלן – הקבלן הראשי), וכי הקבלן המבצע היה המשיב 3 אשר צורף על ידי הקבלן הראשי כצד ד' להליך (להלן – הקבלן המבצע). לטענת הקבלן המבצע מעסיקיו של המשיב היו המשיב 4 (להלן – חאלד) ואדם נוסף בשם אבו אסעד תורמן (להלן – תורמן), אשר צורפו לבקשתו כצד ה'. עוד אין חולק כי לא שולמו דמי ביטוח עבור המשיב בתקופת עבודתו באתר.
3. בעקבות דחיית תביעת המשיב למוסד לקבלת דמי פגיעה, במכתב לא מנומק, הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי. להליך צורפו כמצוין לעיל הקבלן הראשי (כצד ג'), הקבלן המבצע (כצד ד'), חאלד ותורמן (כצד ה'). נקדים ונציין כי התביעה נגד תורמן נדחתה וכי הוא נמחק בהסכמה מהערעור.
4. המוסד הכחיש את עצם קרות האירוע ולחלופין את מעמד המשיב כ"עובד" בעת התרחשותו. כמו כן טען המוסד כי למשיב לא היה מעסיק תושב ישראל, כך שהיה על המשיב לשלם דמי ביטוח בעצמו כתנאי לביטוחו מפני פגיעה בעבודה (ראו: סעיף 371(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – החוק); תקנה 1(4) לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971; עב"ל (ארצי) 9390-04-19 טנינה – המוסד לביטוח לאומי. פסקאות 28 – 36 (27.5.2021)). משאין חולק כי המשיב לא שילם דמי ביטוח בעצמו אין הוא לגישת המוסד בגדר "מבוטח" מפני פגיעה בעבודה (נעיר כי במהלך הדיון לפנינו שינה המוסד את חזית הטיעון, והדגיש כי המשיב מבוטח גם במקרה כזה, אך יש להפעיל בעניינו את סעיף 366 לחוק העוסק ב"הפחתת גמלה ושלילתה מחמת פיגור").
5. בית הדין האזורי קבע בפסק דין מפורט ומנומק בהרחבה כי "הוכח ש[התובע] נפגע כעובד באתר הבניה בסנהדריה תוך כדי ועקב עבודתו" וכי "הועסק במשותף על ידי צדדים ג', ד' ו – ה' כולם ישראלים". כפועל יוצא מהקביעות לעיל נפסק כי "משנפגע תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעסיק ישראלי זכאי התובע לגמלה בגין נפילתו". עוד נפסק כי "בנסיבות אלה רשאי המוסד לביטוח לאומי להפעיל את סעיף 328(א) לחוק". המוסד חויב להשתתף בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דינו בסכום (כולל) של 8,000 ש"ח והקבלן הראשי וחאלד חויבו כל אחד להשתתף בהוצאות המשפט כאמור בסכום של 4,000 ש"ח.

הערעור

6. במוקד ערעורו של המוסד עומדת הטענה לפיה חאלד, אשר אינו תושב ישראל, היה מעסיקו היחיד של המשיב ולא היה מקום לקבוע כי הקבלן הראשי והקבלן המבצע (להלן ביחד – הקבלנים) היו מעסיקים במשותף ביחד עם חאלד. משכך, המשיב, שלא שילם דמי ביטוח בעצמו, אינו בגדר "מבוטח". עוד נטען כי עצם האירוע וזיקתו לעבודת המשיב באתר לא הוכחו. לחלופין נטען כי בית הדין האזורי נמנע מלקבוע כל קביעה ביחס לסעיף 369 לחוק המזכה את המוסד בהשבת סכומי גמלה ששולמו על ידו מהמעסיק שהפר את חובתו לתשלום דמי ביטוח.
7. המשיב תמך בסיכומיו ובטיעוניו בעל פה בקביעת בית הדין האזורי לפיה יש לראות בקבלנים את מעסיקיו וכן טען כי מכל מקום הוא "מבוטח" בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (דינים וחשבונות של קבלנים), התשי"ח-1957 (להלן – תקנות הקבלנים). חאלד טען כי נפלה שגגה בקביעה כי יש לראות בו תושב ישראל.
8. יוער, כי הקבלנים לא הגישו כתבי טענות ולא התייצבו לדיונים בערעור, הגם שנטלו חלק בהליך בבית הדין האזורי ובוצעה לידיהם מסירה כדין של כתבי טענות וזימון לדיון בערעור. כמו כן, מוסכם על בעלי הדין כי חאלד אינו תושב ישראל וכי הוא מתגורר, כמפורט בצילום תעודת הזהות שצורף בהסכמה, ברשות.

דיון והכרעה

9. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת כלל חומר התיק הגענו לידי מסקנה לפיה יש לדחות את ערעור המוסד ולאשר את תוצאת פסק דינו של בית הדין האזורי. להלן נפרט נימוקינו.
10. המוסד טוען כי עצם האירוע ולחלופין זיקתו לעבודה באתר לא הוכחו ומצביע על קשיים בגרסה העובדתית של המשיב. בית הדין האזורי התייחס בפירוט רב למסכת העובדתית, לרבות הקשיים העובדתיים שהוצגו על ידי המוסד, והגיע למסקנה לפיה המשיב נפגע באתר תוך כדי ועקב עבודתו. איננו רואים כל מקום להתערב בקביעה הנסמכת על ניתוח מדוקדק של חומר הראיות והתרשמות בלתי אמצעית מהעדויות. אף לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו הדיונית של בית הדין האזורי לאפשר למשיב לזמן עד מטעמו לאחר דיון ההוכחות.
11. על פני הדברים אף אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים ובקביעות המשפטיות אשר הובילו למסקנה לפיה יש לראות בקבלנים מעסיקים במשותף של המשיב (השוו: ע"ע (ארצי) 14403-10-16 Rong Gang – סוראל יישום שירותי בניה בע"מ (31.12.2017)), אך כפי שנבהיר להלן איננו נדרשים לכך. תקנה 1 לתקנות הקבלנים מחייבת "קבלן המבצע עבודות בניה באמצעות קבלן-משנה" להמציא למוסד בפרק זמן נקוב ולא יאוחר מהיום הראשון להעסקתו של קבלן המשנה פרטים על עובדי קבלן המשנה. בתקנה 3 נקבע כך:

"לא הודיע הקבלן על העסקת קבלן-משנה כדרוש לפי תקנה 1 ובמועד שנקבע בתקנה זו, יראוהו לענין תשלום דמי-הביטוח והוראות סעיף  49(א) לחוק [סעיף 369(א) לחוק בנוסחו כיום – ה"ש] כאילו הוא המעביד של עובדי קבלן-המשנה".

12. הנה כי כן, על מנת למנוע את "הנפילה בין הכסאות" בענף הבניין, המאופיין בריבוי מעסיקים פוטנציאלים וב"שרשור" של העסקת עובדים ביניהם, מוטלת אחריות על הקבלן המתקשר עם קבלן משנה (בענייננו: על הקבלן הראשי שהתקשר עם הקבלן המבצע, ועל הקבלן המבצע שהתקשר עם חאלד) לדווח באופן מפורט על ההתקשרות, על מנת שניתן יהיה לוודא את ביטוחם של העובדים באתר הבניה. בענייננו אין מחלוקת כי הקבלנים הם מעסיקים ישראליים, אשר היו חייבים בחובת הדיווח והפרו אותה. כפועל יוצא מכך יש לראות בהם כ"מעביד" של המשיב ובמשיב כ"מבוטח". נעיר, כי במהלך הדיון בפנינו העלה המוסד לראשונה את הטענה לפיה תקנות הקבלנים חלות רק על עובדים המועסקים על ידי קבלני משנה ישראלים ואינן חלות בנסיבות בהן הקבלן הישראלי התקשר עם קבלן משנה שאינו כזה. דין הטענה, שכלל לא נומקה, להידחות משהיא מהווה הרחבת חזית. עם זאת לא נצא ידי חובתנו אם לא נעיר בכל הזהירות המתבקשת כי הטענה עומדת על פני הדברים בניגוד גמור לדיני הביטחון הסוציאלי (השוו מבין רבים: בג"ץ 4542/02 עמותת "קו לעובד" נ' ממשלת ישראל, פ"ד סא(1) 346 (2006); ע"ע (ארצי) 137/08 אילנדז – פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ (22.8.2010)) וכי ספק אם ראוי היה להעלותה כלאחר יד.
13. בשולי הדברים נציין כי בית הדין האזורי טעה עת קבע כי המוסד רשאי להפעיל את סעיף 328(א) לחוק, המקנה למוסד זכות שיבוב כלפי צד שלישי בתביעה נזיקית, חלף סעיף 369(א) שעניינו זכות המוסד לקבלת שיפוי ממעסיק שלא שילם דמי ביטוח. בין כך ובין כך, זכות המוסד כלפי הקבלנים או מי מהם עומדת ואין בפסק הדין כדי לגרוע ממנה בכל דרך. יובהר בהקשר זה כי בהיותו של חאלד תושב הרשות לא הוטלה עליו חובה לשלם דמי ביטוח עבור המשיב.
14. סוף דבר – הערעור נדחה. המוסד יישא בהוצאות המשיב בערעור בסכום של 5,000 ש"ח. אין צו להוצאות ביחסים שבין חאלד לבין בעלי הדין.

ניתן היום, י"ב סיוון תשפ"ד (18 יוני 2024), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.