סכום שחולט אינו מותר בניכוי (ע"א 6077/20 בעניין רועי חיון)

בית המשפט העליון קיבל ברוב דעות את ערעור פקיד השומה בעניינו של רועי חיון[1] וקבע  כי אין להתיר בניכוי סכום  בסך 5 מיליון ש"ח שחולטו מתוך 7 מיליון ₪ הכנסות שלא דווחו מעבירה של ניהול הימורים וזאת להגשמת תכליות החילוט ומשהתרתו בניכוי תפגע בתקנת הציבור.

באשר לתכלית החילוט הרי שיש לו מספר תכליות שונות, ובהן: תכלית הרתעתית, תכלית קניינית, מניעתית ועונשית, ולא ניתן לומר כי התכלית הבלעדית, ואף לא העיקרית, של החילוט היא השבת המצב לקדמותו. אין חולק כי בהכרה בתשלום החילוט כהוצאה מותרת בניכוי,  יש משום פגיעה בתכליות אלו. התרת הניכוי תביא לפגיעה של ממש באינטרס הציבור, לפגיעה בשלטון החוק ולסטייה מעקרון היסוד לפיו "לא יהא חוטא נשכר". חילוט מהווה נדבך חשוב במאבק בהלבנת ההון והתרת ניכוי כספי החילוט תסכל באופן משמעותי את מדיניות המחוקק. תכליותיו של מעשה החילוט שלובות זו בזו והנסיון להפריד ביניהן, תוך הדגשת התכלית הקניינית, הוא מלאכותי.

אין כל קושי, משפטי או מוסרי, בכך שהכנסתו הבלתי-חוקית של המשיב תמוסה ואילו הוצאתו בשל החילוט לא תותר בניכוי. מסקנה זו מתבקשת מהדין הקיים ומאופיו של החילוט והיא נכונה אף למקרים דומים, בהם מתבקשת הכרה בהוצאה שיש בה כדי להביא לסיכול מדיניות ברורה של המחוקק או לפגוע בתקנת הציבור. אף שיש בכך פגיעה מסוימת בעקרון "שומת אמת" שבדיני המס, גוברים בעניינן שיקולים הנוגעים לשמירה על ערכיות החוק ולהימנעות ממתן הכשר לפעולה בלתי חוקית או להנאה שצמחה ממנה.

חוק איסור הלבנת הון נחקק על רקע "המאבק הבין-לאומי בעבריינות, במיוחד בעבריינות בתחום הסמים המסוכנים ובפשעים חמורים אחרים" (דברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט-1999, ה"ח 420 (להלן: הצעת חוק האיסור)). בתוך כך, ברי כי "כלי החילוט הוא אמצעי מרכזי במאבק הגלובלי בהלבנת הון" (עניין ברהמי, בפסקה 44). לגישת המחוקק, "השקעת אמצעים לנטרול יסוד הרווח מעסקות עברייניות", ובהם כלי החילוט, "משרתת תוצאה כפולה: האחת – הון המוצא מן המחזור לא ניתן לשימוש חוזר לצורך מימון עסקאות עברייניות נוספות, השניה – מניעת הרווח מן העבריין מבטלת את התמריץ לעבור עבירה" (דברי ההסבר להצעת חוק האיסור, בעמוד 421. ראו גם גרוסמן, בלקין וליכט, בעמוד 16; ועניין שם טוב, בעמוד 413). כן הוסף בפסיקה, כי "חוק איסור הלבנת הון סימן כיעד מרכזי במאבק בתופעת הלבנת ההון את הפגיעה במקורות המימון של העבריינים. אחד העקרונות עליהם מבוסס על כן החוק הוא חילוץ רווחי הפעילות העבריינית מבין ציפורניו של העבריין, וזאת באמצעות חילוט רכוש הקשור בצורה זו או אחרת לעבירה" (עניין סיטבון, בפסקה 33. ראו גם אבן-חן, בעמוד 238).

החילוט נועד, מן הבחינה העקרונית, לגרום ל"הוצאת בלעו של גזלן מפיו" (עניין בן שטרית, בעמוד 410); לפגוע "בתמריץ העיקרי שיש לעבריין בביצוע עבירת המקור, הוא התמריץ הכלכלי" (ע"פ 6339/18 בלווא נ' מדינת ישראל, פסקה 32 בחלק שעניינו "הערעורים על גזר הדין" (15.1.2020) (להלן: עניין בלווא)); "להכאיב לעובר העבירה ולהרתיע את זולתו" (ע"פ 7646/07 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה ח(9) (20.12.2007)); להבהיר לעבריין כי "הסיכון המקסימלי הצפוי לו, אינו רק החלטה שיפוטית המאלצת אותו להיפרד מפירות שהפיק מביצוע העבירה, אלא כי הוא נתון בסיכון של פגיעה כלכלית" (ע"א 6212/14 מדינת ישראל נ' ג'סארי, פסקה 6 (8.1.2016)); לגרום ל"פגיעה במקורות המימון של העבריינים" (עניין סיטבון, בפסקה 33); ו"לצמצם את האפשרות לביצוע עבירות דומות בעתיד באמצעות הציוד או האמצעים ששימשו לביצוע העבירה, ככל שהחילוט הוא של האמצעי עצמו ולא של שוויו" (עניין ברהמי, בפסקה 36). ברי כי לא ניתן לומר שתכליתו הבלעדית, ואף לא העיקרית, של החילוט היא להביא להשבת המצב לקדמותו, משהיה מדובר בתיקונו של נזק מסוים וסופי שגרם מבצע העבירה לציבור.

עת מדובר בכספי חילוט, שהוצאו מידיו של המשיב עקב "צרה" אליה בחר להיכנס בנפש חפצה, התרת הניכוי תביא לפגיעה של ממש באינטרס הציבור (על הקושי לנכות הוצאה שהולדתה בעבירה בעלת יסוד נפשי העולה על רשלנות ראו, למשל, עמ"ה (מחוזי ת"א) 1143/01 מילר נ' פ"ש ת"א 3 (8.1.2006)); ועמ"ה (מחוזי חי') 40/95 ורד מיחזור ו.מ. בע"מ נ' פקיד שומה חיפה (7.5.1996). ראו גם עניין הד הקריות, בפסקה 30). ובלשונה של אורצקי (בעמוד 85): "התרת ניכויה של הוצאה הנובעת מפעילות מסחרית מתוכננת ומחושבת מראש, ומפירה ביודעין את החוק, תמוטט את אושיות המשפט והמוסר שעליהם מושתתת מערכת המשפט. מימון ביצועה מכספי הציבור משמעו מתן צידוק והכשר לקיומה ולהמשכיותה של הפרת החוק, והכרה בהוצאה כתשלום חוקי וכשר".

[1] פקיד שומה יחידה ארצית לשומה נגד רועי חיון בבית המשפט העליון מיום 29 במאי 2022.

מצאתם את התוכן שימושי ו/או מעניין. שתפו.