נדחה ערעור הסגרה מקומה של מחלוקת לגבי התיישנות במדינת ההסגרה – התיישנות האמנה האירופית בדבר ההסגרה או אמנת ההסגרה

עה"ס 46846-02-26

השופט אלכס שטיין:

סוגייתנו

1.                  בגדרו של ערעור זה אנו נדרשים להכריע בשאלה הבאה: האם התיישנות העונש לפי דין המדינה המבקשת את הסגרת המערער אליה (להלן: המדינה המבקשת) מחייבת את בית המשפט בישראל לדון ולהכריע בטענת ההתיישנות כסייג להסגרתו, או שמא עליו להשאיר את ההכרעה בשאלה זו לבית המשפט של המדינה המבקשת?
2.                  שאלה זו עולה בענייננו בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט א' גורדון) אשר ניתן ביום 13.1.2026 בתה"ג 64097-11-25, ואשר במסגרתו הוכרז כי המערער הינו בר-הסגרה לצרפת לשם ריצוי עונש המאסר שנגזר עליו שם – הכרזה שניתנה על-פי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה).

רקע והליכים קודמים

3.                  ביום 29.2.2024 הגישה ממשלת צרפת, באמצעות שגרירה בישראל, בקשה להסגיר את המערער לשלטונות האכיפה בצרפת (להלן: בקשת ההסגרה או הבקשה). הבקשה הוגשה בהתבסס על האמנה האירופית בדבר הסגרה, כ"א 17, 87 (נפתחה לחתימה בשנת 1957) (להלן: האמנה האירופית בדבר ההסגרה או אמנת ההסגרה) לצורך ריצוי עונש מאסר בפועל למשך ארבע שנים, בניכוי ימי מעצרו של המערער, אשר נגזר עליו בגין מרמה שבוצעה במסגרת קבוצה מאורגנת, עבירה לפי סעיפים 313-1, 313-2, 313-3, 313-7, 313-8 ו-132-71 לקוד הפלילי הצרפתי, שדינה עד 10 שנות מאסר; וכן הלבנת הון בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 324-1, 324-2, 324-3, 324-7, ו-132-71 לקוד הפלילי הצרפתי, שדינה עד 10 שנות מאסר (להלן: עבירות ההסגרה).

4.                  ביום 24.11.2025 הגישה היועצת המשפטית לממשלה עתירה לבית המשפט המחוזי ירושלים, לאחר שהורה על כך שר המשפטים בהתאם לסעיף 3 לחוק ההסגרה, ובמסגרתה התבקש בית המשפט להכריז על המערער כבר-הסגרה לצרפת (להלן: עתירת ההסגרה או העתירה). לעתירה צורף, בין היתר, העתק צו המעצר בעניינו של המערער אשר הוצא על-ידי בית המשפט בפריז ביום 7.7.2016 (להלן: צו המעצר מיום 7.7.2016).

5.                  כעולה מהבקשה ומעתירת ההסגרה, בתקופה שבין נובמבר 2008 ועד ליוני 2009, המערער נטל חלק פעיל בקבוצה עבריינית מאורגנת (להלן: הקבוצה העבריינית) אשר באמצעות מספר חברות, שהמערער היה בעל השליטה בשתיים מהן (להלן: החברות), הונתה גורמים שונים ב"שוק זכויות הזיהום" – שוק שבמסגרתו מתבצעות עסקאות סחר במכסות פליטת פחמן. מכסות אלה מוקצות למדינות שונות, לרבות צרפת, במסגרת "פרוטוקול קיוטו", כחלק ממאבק האו"ם למען איכות הסביבה; ואילו המדינות מקצות את מכסותיהן לגורמים שונים שפועלים בתוכן, אשר מורשים לסחור ביתרות המכסות בינם לבין עצמם. סחר כאמור הותר גם למדינות והתקיים ביניהן. באותן השנים, עסקאות במכסות הפחמן שבוצעו בתוך צרפת בין הגופים המורשים – להבדיל מעסקאות בין מדינות באיחוד האירופי – חויבו בתשלום מע"מ. על רקע זה, המערער היה שותף להונאה המכונה "קרוסלת המע"מ". במסגרת הונאה זו, רכשה הקבוצה העבריינית מכסות פחמן בעסקאות בין-מדינתיות, הפטורות ממע"מ; מכרה אותן בתוך תחומי צרפת לגורמים פרטיים, מהם גבתה מע"מ בשיעור של 19.6%; וניכסה לעצמה רוב-רובם של המיסים שגבתה בדרך זו – בסך של 283,875,063 אירו – במקום להעבירם לרשויות המס בצרפת.
6.                  המערער, שכאמור היה בעל השליטה בשתיים מן החברות שבאמצעותן בוצעה ההונאה, הורשע בדינו בגין מעורבותו במעשי הונאה בסכום כולל של 52,387,255 אירו, בעבורם שולמה לו תמורה בסך של 530,000 אירו, וכן בגין היותו שותף להלבנת הון – הרווחים העצומים שהפיקה הקבוצה העבריינית ממעשי ההונאה האמורים. במסגרת זו, נקבע, בין היתר, כי המערער היה אחראי לפתיחת חשבונות בנק במדינות מחוץ לצרפת עבור שתי החברות שהיו בשליטתו והעביר אל החשבונות הללו את כספי ההונאה.

7.                  ביום 7.7.2016, נדון המערער, בגין העבירות כאמור, לארבע שנות מאסר בפועל, בניכוי של כשלושה חודשי מעצרו, לצד עונשים נלווים, והוצא נגדו צו המעצר. המערער, שנכח במהלך משפטו בצרפת, עזב את שטח צרפת בטרם ניתן פסק הדין, נכנס למדינת ישראל ביום 27.5.2016 ומאז לא יצא משטחה. בעודו נמצא בישראל, המערער הגיש ערעור על פסק הדין הנ"ל באמצעות מיופה-כוח שפעל מטעמו בצרפת. ערעור זה נדחה ביום 28.6.2017 בגדרו של פסק דין של ערכאת הערעור, שהיה לחלוט ביום 4.7.2017 (להלן: פסק הדין בערעור). בהמשך, ביום 16.7.2019, הוצא כנגד המערער צו מעצר אירופי (להלן: צו המעצר מיום 16.7.2019). יוער כי על-פי הדין הצרפתי, משנכח בא-כוח המערער בהליך הערעור, נוכחות זו כמוה כנוכחות המערער, ועל כן פסק הדין בערעור כמוהו כפסק דין שניתן במעמד בעלי הדין.

8.                  כאמור לעיל, ביום 29.2.2024 הוגשה בקשת ההסגרה על-ידי צרפת, וביום 24.11.2025 הוגשה עתירת ההסגרה לבית המשפט המחוזי ירושלים. ביום 13.1.2026 קיבל בית המשפט המחוזי את העתירה והכריז על המערער כבר-הסגרה לשם ריצוי עונש המאסר שנגזר עליו בצרפת. בית המשפט בחן את טענות המערער לפיהן הסגרתו לצרפת נוגדת את תקנת הציבור בעטיו של שיהוי בהגשת בקשת ההסגרה ועתירת ההסגרה. כמו כן, בחן בית המשפט את טענות המערער להגנה מן הצדק וטענות בנוגע לגילו ומצבו הבריאותי.

9.                  באשר לטענת השיהוי, בית המשפט המחוזי קבע כי עלה בידי המערער להוכיח כי התקיים שיהוי העולה כדי פגם בהתנהלות המשיבה והרשויות בצרפת, בהיעדר הסבר הולם לחלוף הזמן. עם זאת, נקבע כי אין בשיהוי זה כדי להקים את הסייג שמונע הסגרה מטעמים של תקנת הציבור – סייג אשר שמור למקרי קצה בהם מדובר בשיהוי ניכר שעולה כדי זניחה ושאין לו הסבר המניח את הדעת. זאת, משום שהמערער הורשע כדין, בחר לעזוב את צרפת, לנהל ערעור מרחוק ולהימנע מריצוי עונשו במשך שנים ארוכות. נקבע כי החלטה שלא להסגיר אדם שהורשע ונמלט, בנסיבות אלו, בשים לב לחומרת העבירות בהן הורשע המערער, היתה מביאה למצב שבו חוטא יוצא נשכר ופוגעת במחויבויותיה הבינלאומיות של ישראל למאבק בפשיעה. מאותם טעמים, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער להגנה מן הצדק, כחלק מ"תקנת הציבור", וקבע כי הסגרת המערער לא תהווה "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", כמשמעם בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ).

10.              לגבי מצבו הבריאותי של המערער – בית המשפט המחוזי קבע כי אף שמצב זה מצריך מעקב, הוא אינו עולה כדי "מצב רפואי חריג בעוצמתו" אשר מסב פגיעה לתקנת הציבור במקרה של הסגרה. לצד זאת, ציין בית המשפט כי אין להניח שרשויות הכליאה בצרפת יזניחו את המערער ויימנעו מלספק לו טיפול רפואי הולם.

11.              מכל הטעמים דלעיל, המערער הוכרז כבר-הסגרה לצרפת, ונקבע כי יוותר במעצר בפיקוח אלקטרוני עד להסגרתו בפועל.

12.              מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

13.              טענתו העיקרית של המערער היא כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולדחות את העתירה להסגרתו, מפאת התיישנות עונש המאסר שהוטל עליו על-פי הדין הצרפתי. לטענתו, לפי הדין הצרפתי, משחלפו שש שנים מיום הפיכת פסק הדין בערעור לחלוט, עונשו התיישן ביום 3.7.2023 – לפני יום 29.2.2024, המועד שבו הוגשה בקשת ההסגרה. המערער מוסיף וטוען כי טענת ההתיישנות לא הועלתה על ידו בפני בית המשפט המחוזי משום שלא היה מודע לה. במסגרת זו, מלין המערער על כך שבקשותיו החוזרות ונשנות לקבלת הבהרות וחומרי חקירה נוספים, ולמתן שהות שתאפשר לו להיוועץ בעורך דין צרפתי – נדחו כולן. לאור האמור, טוען המערער כי אין לראות בו כמי שוויתר על טענת ההתיישנות וכי יהיה זה "נכון, ראוי וצודק" לדון ולהכריע בה.

14.              עוד טוען המערער כי למרות שעל-פי הדין הצרפתי ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות, בין היתר, באמצעות הוצאת צו מעצר, הרי שבעניינו צו המעצר מיום 16.7.2019 כלל לא צורף לבקשת ההסגרה (אליה צורף צו המעצר מיום 7.7.2016 בלבד). משכך הוא, לא הובאה בפני בית המשפט המחוזי כל ראיה לתמיכה בהארכת תקופת ההתיישנות; וממילא צו המעצר מיום 16.7.2019 הוא בגדר "הליך סרק" אשר נועד להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות, בהתחשב בכך שרשויות צרפת ידעו על הימצאו בישראל כבר בשנת 2018. טענות אלה מצטרפות לטענותיו של המערער בנוגע לפגיעה בתקנת הציבור ולהתקיימותה של הגנה מן הצדק בשל "שיהוי קיצוני ובלתי מוסבר" בהגשת בקשת ההסגרה על-ידי רשויות צרפת ובהגשת העתירה על-ידי המשיבה.

15.              המשיבה, מצידה, טוענת כי דין הערעור להידחות. היא מציינת כי טענת ההתיישנות על-פי דיני צרפת הועלתה לראשונה בהודעת הערעור וכי היה ביכולתו של המערער להעלותה בפני בית המשפט המחוזי. לגופו של עניין, המשיבה טוענת כי סייג ההתיישנות בחוק ההסגרה מתייחס להתיישנות העבירה או העונש לפי דיני מדינת ישראל בלבד, ולא לפי דיני המדינה המבקשת. לטענתה, בשים לב לעבירות ההסגרה ולעבירות המקבילות להן בדין הישראלי – שהן עבירות מסוג פשע שהתיישנות העונש בגינן היא 20 שנים – עונש המאסר של המערער רחוק מלהתיישן. זאת ועוד: המשיבה טוענת כי גם על-פי דיני צרפת עונשו של המערער לא התיישן. לטענתה, מרוץ ההתיישנות נקטע בזכות פעולות התובע הציבורי בצרפת אשר נועדו להביא לאכיפת פסק הדין הצרפתי, ובהן צו המעצר מיום 16.7.2019 והגשת בקשת ההסגרה שנחתמה ביום 5.12.2023. לכן, גם לפי הדין הצרפתי עונש המאסר של המערער צפוי להתיישן רק ביום 4.12.2029. המשיבה מדגישה כי לצורך המסקנה שהעונש לא התיישן על-פי דיני צרפת, די בפירוט שבבקשת ההסגרה, אשר עומדת בדרישות חוק ההסגרה והאמנה האירופית בדבר הסגרה; וכי דינה של טענת המערער בדבר היותו של צו המעצר מיום 16.7.2019 "הליך סרק" להתברר בפני ערכאות בצרפת. אשר לטענת השיהוי, המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי אף שבמקרה דנן אירע שיהוי, הוא אינו עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור כסייג להסגרת המערער.

דיון והכרעה

16.              סבורני כי דין הערעור להידחות וכי יש להותיר את ההכרזה על המערער כבר-הסגרה על כנה; כך גם אציע לחבריי לעשות, והכל מהטעמים שאפרט להלן.

17.              הסגרתו של אדם, נאשם או עבריין נמלט (להלן: המבוקש), מידיה של מדינת ישראל אל המדינה המבקשת, מתבצעת בישראל בהתאם להוראות חוק ההסגרה. משהוגשה בקשת הסגרה למדינת ישראל, ושר המשפטים הורה שעניינו של המבוקש יובא בפני בית המשפט, מוגשת עתירת הסגרה על-ידי היועצת המשפטית לממשלה לבית המשפט המחוזי ירושלים אשר מתבקש להכריז על היותו של המבוקש בר-הסגרה; משמוכרז המבוקש כבר-הסגרה, ניתן להסגירו למדינה אשר ביקשה את הסגרתו לידיה (ראו: עה"ס 3619/24 סלומיאנסקי נ' המחלקה ליחסים בינלאומיים, פסקה 2 ‏(‏10.4.2025‏)‏ (להלן: עניין סלומיאנסקי)).

18.              סעיף 2ב(א) לחוק ההסגרה מונה רשימת סייגים אשר בהתקיימותם המבוקש לא יוסגר למדינה אשר מבקשת את הסגרתו. בענייננו, המערער טוען להתקיימותם של שני סייגים המונעים את הסגרתו – סייג ההתיישנות המעוגן בסעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה; והסייג של תקנת הציבור המעוגן בסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. לטענות אלו אתייחס כעת לפי סדרן.

התיישנות

19.              כאמור, טענתו העיקרית של המערער היא כי על-פי הדין הצרפתי, עונש המאסר אשר נגזר עליו שם התיישן ביום 3.7.2023, בטרם הוגשה בקשת ההסגרה; ומשכך הוא, חל סייג ההתיישנות המונע את הסגרתו. ייאמר כבר עתה, כי לא מצאתי כי סייג זה מתקיים בענייננו – וזאת, אף מבלי להידרש לשאלה האם המערער ויתר על טענת ההתיישנות משלא העלה אותה בפני בית המשפט המחוזי.

20.              סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה קובע כי מבוקש לא יוסגר למדינה המבקשת את הסגרתו אם "בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה או עונש שנתיישן לפי דיניה של מדינת ישראל" (ההדגשה הוספה – א.ש.). הוראה זו ביטלה את המבחן החלופי שהיה קבוע בחוק ההסגרה בעבר, ולפיו נבחנה שאלת ההתיישנות "לפי דיני המדינה המבקשת או לפי דיני מדינת ישראל" (ראו: סעיף 8(2) לחוק ההסגרה דאז). הנה-כי-כן, במסגרת חוק ההסגרה (תיקון מס' 7), התשס"א-2001, ס"ח 384, הושמט הצורך להידרש להתיישנות לפי דין המדינה המבקשת – בענייננו, צרפת – ונותרה אך סוגיית ההתיישנות לפי דיני מדינת ישראל. הטעם לשינוי זה הוסבר בדברי ההסבר להצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8), התשס"א-2000, ה"ח 154, 158 שם צוין כי: "מוצע לקבוע שדיני ההתיישנות של מדינת ישראל בלבד, הם שימנעו את הסגרתו של מבוקש למדינה המבקשת; ההנחה המשפטית היא שמדינה מתוקנת אינה דורשת את הסגרתו של אדם אלא אם כן אין כל מניעה להפעיל עליו את דיניה לאחר שהוא הוסגר" (ראו גם: ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 60 ‏(‏14.1.2010‏) (להלן: עניין מונדרוביץ)).
21.              בפסיקה עלתה השאלה האם פירושו של תיקון זה הוא שאין להידרש יותר להוראות ההתיישנות שבדין הזר? שאלה זו עלתה בשורה של פסקי דין, אך עד לימינו אנו טרם זכתה להכרעה (ראו: ע"פ 3439/04 בזק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט‏(‏4‏)‏ 294, 305 ‏(‏2004‏) (להלן: עניין בזק)‏; ע"פ 739/07 אפרת נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 4 ‏(‏7.6.2007‏)‏‏; ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 62-61 ‏(‏6.12.2010‏)‏ (להלן: עניין אוזיפה)‏; ע"פ 2258/11 דרן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 38 ‏(‏20.6.2012‏) (להלן: עניין דרן)‏‏; ע"פ 9203/18 גבר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 37 ‏(‏14.7.2019‏) (להלן: עניין גבר)).

22.              בענייננו-שלנו, מבחינת הדין הישראלי, אין מחלוקת כי עונשו של המערער טרם התיישן. מעשיו של המערער בגינם הורשע בצרפת, מגבשים עבירות פליליות לפי הדין הישראלי, ובהן: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); התחמקות מתשלום מע"מ בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 117(ב2)(3) יחד עם סעיפים 117(ב)(8) ו-117(ב1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975; והלבנת הון, עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000. עבירות אלו הן עבירות מסוג פשע, שכן העונש הקבוע בגינן הוא "חמור ממאסר לתקופה של שלוש שנים" (ראו: סעיף 24(1) לחוק העונשין), והתיישנות העונש המוטל בגינן היא 20 שנים (ראו: סעיף 10(א)(1) לחסד"פ). על כן, בענייננו, העונש על עבירות ההסגרה – בהקבלה לעבירות בדין הישראלי – טרם התיישן.

23.              אשר לדין הצרפתי, סבורני כי אין מקומה של טענת ההתיישנות לפי הדין הצרפתי להתברר בפני בית משפט בישראל. בהליך הסגרה, כל שנדרש מבית המשפט בישראל הוא להכריע האם ניתן להכריז על המבוקש כבר-הסגרה, אם לאו. זאת, ככל שנתמלאו התנאים להסגרה ולאחר שלילת חלותם של סייגים המעוגנים בחוק ההסגרה. הליך ההסגרה בישראל מחייב את בתי המשפט ליתן משקל וכבוד לסמכותן של הרשויות והערכאות השיפוטיות במדינה המבקשת, בין היתר, כביטוי לעיקרון ההדדיות שלפיו מדינות פועלות (ראו והשוו: ע"פ 8304/17 למפל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 37 ‏(‏8.5.2018‏); עניין סלומיאנסקי, בפסקה 34; וכן ראו: גל לברטוב תמורות וחידושים בדיני ההסגרה 269 (2023)‏). תפקידו של בית המשפט הישראלי בהליך ההסגרה, אם כן, הוא דיוני בלבד – לבחון את התקיימות התנאים להסגרה הקבועים בחוק ההסגרה, ולא לברר את אשמתו או חפותו של המבוקש (ראו: עה"ס 1204-12-24 פאן נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (29.6.2025)). אני סבור כי עקרונות אלה חלים גם בענייננו בכל הנוגע לטענת התיישנות העונש לפי הדין הצרפתי. ככל שבית משפט בישראל יידרש לדון ולהכריע בהליך הסגרה על יסוד דיני ההתיישנות של המדינה המבקשת, עלול הדבר לעלות כדי התערבות בשאלות המסורות לסמכותן של הערכאות המוסמכות באותה מדינה, ובכך לפגוע בעיקרון ההדדיות ובעיקרון הכיבוד של רשויות המדינה המבקשת. לפיכך, אני סבור כי אין עלינו להידרש לדין הצרפתי, ועלינו לקבוע כי מקומה של טענת המערער בדבר התיישנות עונשו לפי הדין הצרפתי להתברר בפני ערכאות בצרפת (ראו: ע"פ 6003/19 גרינס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 18 ‏(‏3.9.2020‏) (להלן: עניין גרינס); עניין גבר, בפסקה 39‏; ע"פ 9026/11 שוחט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 29 ‏(‏6.12.2012‏)).

24.              טלו לדוגמה מקרה שבו המבוקש טוען בפני בית משפט בישראל, במסגרת הליך הסגרה, כי הראיות על בסיסן הורשע בארצות הברית הן בלתי קבילות לפי הדינים דשם, בהיותן עדויות מפי השמועה שלא חל עליהן שום חריג לכלל הפוסל עדות שמיעה. אף אם בית המשפט בישראל מכיר את הדין האמריקאי על בוריו, אין הוא הפורום הנכון לדון בטענות כאלה. כל שעל בית המשפט לעשות, הוא להכריע האם קיימת אחיזה לאישום (ככל שמדובר בנאשם) או האם המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת (ככל שמדובר בעבריין נמלט) – הא ותו לא (ראו: סעיף 9(א) לחוק ההסגרה; עה"ס 4001/24 פיין נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 38 והאסמכתאות שם (27.1.2025)). זאת, מבלי להידרש כלל לשאלה האם ראיה כזו או אחרת קבילה לפי הדין האמריקאי (ראו: ע"פ 5227/10 יובל נ' מדינת ישראל, פסקה 49 ‏(‏2.4.2012‏)‏‏; ע"פ 2765/05 מושאילוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 ‏(‏1.12.2005‏)‏)‏‏. כך הוא גם לגבי טענות בדבר התיישנות של עבירה או של עונש אשר נשענות על דיני המדינה המבקשת את הסגרתו של המבוקש.

25.              בעניין אוזיפה, שאלת ההידרשות לדין הזר במסגרת סייג ההתיישנות נותרה בצריך עיון. ברם, בית המשפט העליון, בדונו באותו עניין, קבע כי "השלב הדיוני בו אנו מצויים עתה – שמטרתו לבחון אם המערערים הם ברי הסגרה לארצות הברית אם לאו – איננו הזירה ההולמת לליבונן של טענות אלה [טענות להתיישנות העבירות לפי דיני ארצות הברית], שמקומן להתברר בפני בית המשפט האמריקאי שידון בהליך העיקרי" (ראו: שם, בפסקה 62; ראו גם: עניין גבר, בפסקה 39‏).

26.              מאותם טעמים, אין בידי לקבל את טענת המערער כי משלא צורף צו המעצר מיום 16.7.2019 לבקשת ההסגרה, לא הוארכה תקופת ההתיישנות לפי הדין הצרפתי. טענה זו, כמו גם טענת המערער כי הוצאת צו המעצר מיום 16.7.2019 הייתה בגדר "הליך סרק" בלבד, דינה להתברר בבית המשפט בצרפת (ראו: עה"ס 4315/21 טייב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 ‏(‏14.2.2022‏)‏; עניין גרינס, בפסקה 28).

27.              אוסיף ואציין כי עמדתו של המערער, לפיה על בית המשפט בישראל להכריע בהתיישנות העונש, שכאמור נגזר עליו לפי הדין הצרפתי, אינה עולה בקנה אחד עם תכליות דיני ההסגרה. תכליתם העיקרית של דיני ההסגרה היא הקניית אמצעים משפטיים לקהילה הבינלאומית להתמודד עם פשיעה חוצה-גבולות, ובמסגרת זו ליצור מנגנון יעיל לשיתוף פעולה בין-מדינתי במאבק בפשיעה. הסגרה מאפשרת למדינה המבקשת למצות את הדין עם עבריינים הנמצאים מחוץ לשטחה, בין אם אלה נמלטו לאחר ביצוע העבירה ובין אם שהו מחוץ למדינה בעת ביצועה. עם התפשטות הפשיעה הבינלאומית, הצורך בשיתוף פעולה זה הולך וגובר, במיוחד בעידן המודרני, שבו התפתחות הטכנולוגיה, הגלובליזציה ויכולת הניידות ברחבי העולם מקלים על עבריינים בניסיונם לחמוק מהדין‏‏. מכאן נגזרת תכלית חשובה נוספת: למנוע מעבריינים להתחמק מן הדין ולמנוע מישראל להפוך למדינת מקלט עבורם. אינטרס זה נובע הן מהסיכון הכרוך בכך לשלום הציבור וביטחונו בישראל, והן מהנזק התדמיתי שעלול להיגרם למדינת ישראל בעיני הקהילייה הבינלאומית (ראו: ע"פ 1210/15 גרוזובסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 13 ‏(‏16.2.2016‏) (להלן: עניין גרוזובסקי); ‏ ע"פ 459/12 אמארה נ' מדינת ישראל, פסקה 19 ‏(‏13.3.2013‏) (להלן: עניין אמארה)‏; ע"פ 8801/09 מאיו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 22 ‏(‏21.9.2010‏) (להלן: עניין מאיו); עניין מונדרוביץ, בפסקאות 33-32).

28.              דיני ההסגרה באים להגשים עיקרון נוסף, לפיו ראוי הוא שאדם יועמד לדין בפני הפורום הטבעי ביותר לשפטו בנסיבות העניין – הוא הפורום לו מירב הזיקות לאירוע הפלילי המיוחס לאותו אדם (ראו: עניין גרוזובסקי, בפסקה 13; ‏ עניין אמארה, בפסקה 19‏; עניין מאיו, בפסקה 16; עניין מונדרוביץ, בפסקה 32). יתר על כן, מדינת ישראל מחוייבת לפעול בהתאם לאמנות הסגרה גם מכוח עיקרון ההדדיות: אבן יסוד של המשפט הבינלאומי ודיני ההסגרה. הדדיות זו, משמעה חובתן של מדינות להיענות זו לזו בבקשות הסגרה. למדינת ישראל יש אינטרס ברור להעמיד לדין עבריינים שביצעו עבירות בשטחה ונמלטו למדינה אחרת. מטעם זה, עליה לדאוג למימושם של הסכמי הסגרה עם מדינות רבות ולעמוד בהתחייבויותיה-שלה במסגרת הסכמים אלה (ראו: עניין מאיו, בפסקה 22; עניין סלומיאנסקי, בפסקה 26‏).

29.              יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעניין מונדרוביץ:

"בפרשנות דיני ההסגרה וביישומם, ניתן משקל רב גם למחוייבויותיה של ישראל כלפי מדינות האמנה לסייע ולשתף-פעולה בהבאת עבריינים לדין בשטחן, כחלק מחובותיה כחברה בקהילייה הבין-לאומית" (ראו: שם, בפסקה 30).

30.              הכרעה ישראלית בשאלת ההתיישנות לפי הדין הצרפתי אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות שמניתי.

שיהוי ופגיעה בתקנת הציבור

31.              המערער שב וטען לפנינו כי השיהוי בהגשת בקשת ההסגרה מצרפת למדינת ישראל ובהגשתה של עתירת ההסגרה עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור המהווה סייג להסגרתו. קביעתו של בית המשפט המחוזי כי השיהוי שאירע אינו עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור, כסייג להסגרה, מקובלת עלי מטעמיו של בית המשפט המחוזי שפורטו לעיל. כך הוא גם לגבי קביעתו של בית המשפט המחוזי אשר דחתה את טענת המערער בדבר זכאותו להגנה מן הצדק.

32.              סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה קובע כי המבוקש לא יוסגר למדינה המבקשת אם "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל" (ההדגשה הוספה – א.ש.). המונח "תקנת הציבור" בהקשר זה פורש בפסיקה באופן מצמצם כמתייחס למקרים חריגים בהם ההסגרה תהווה "מעשה בלתי צודק ובלתי ראוי בעליל" או תעלה "לכדי מעשה התעמרות קשה" (ראו: ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז‏(‏6‏)‏ 337, 347-346 ‏(‏2003‏) (להלן: עניין סירקיס); עניין סלומיאנסקי, בפסקה 38;‏ עניין דרן, בפסקה 41). סייג זה עשוי לחול כאשר ההסגרה תסב פגיעה מהותית בצדק, במוסר, בהגינות, או באחד מערכי היסוד של מדינת ישראל (ראו: ע"פ 3915/15 ים נ' מדינת ישראל, פסקה 10 ‏(‏6.9.2015) (להלן: עניין ים); עניין סירקיס, בעמ' 346). במסגרת זו, הפסיקה שבה והדגישה כי מניעת ההסגרה מטעמים של תקנת הציבור תתאפשר אך ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן (ראו: עניין ים, בפסקה 11; עניין אמארה, בפסקאות 39-38). במסגרת זאת, נקבע כי בית המשפט יימנע מהכרזה על המבוקש כבר-הסגרה מחמת פגיעה בתקנת הציבור אשר נובעת משיהוי בהליכי ההסגרה, רק אם הוכח כי "נוכח השיהוי יהיה מעשה ההסגרה בלתי צודק בעליל […] קרי, 'אם בשל השיהוי נוצרו נסיבות יוצאות דופן כדי כך שהסגרתו של פלוני באותן נסיבות תהא שקולה כנגד פגיעה מהותית ברגשי הצדק והמוסר של הציבור בישראל'" (ראו: ע"פ 4333/10 לביא נ' מדינת ישראל, פסקה יד (13.2.2011); ע"פ 2490/18 ג'ורנו נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (8.1.2019); עניין סירקיס, בעמ' 347; עניין בזק, בעמ' 303-302).

33.              בענייננו, בקשת ההסגרה הוגשה למעלה משש שנים לאחר שפסק הדין בערעור הפך לחלוט; ועתירת ההסגרה הוגשה כשנה ותשעה חודשים אחרי קבלת בקשת ההסגרה. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן חל שיהוי בהגשת בקשת ההסגרה ועתירת ההסגרה, בהיעדר הסבר הולם לחלוף הזמן, ועל כך גם לא חולקת המשיבה בתשובתה לערעור זה. בעניין זה, אציין, כפי שגם קבע בית המשפט המחוזי, כי ראוי היה שהליכי ההסגרה יטופלו בקצב מהיר ויעיל יותר. למצער, מקום שבו חלף פרק זמן ממושך העולה כדי שיהוי, ראוי כי המשיבה תחזיק, ככל שניתן, במידע ובנתונים הנוגעים להתנהלות רשויות המדינה המבקשת, באופן שיאפשר את הצגתם בפני בית המשפט. אולם, לא כל התארכות של הליך הסגרה מצדיקה את דחיית העתירה להסגרת המבוקש גם כאשר היא עולה כדי שיהוי.

34.              מכאן עולה השאלה: האם השיהוי בעניינו של המערער עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור? סבורני כי לשאלה זו עלינו להשיב בשלילה, כפי שהשיב עליה בית המשפט המחוזי.

35.              בהקשר זה, הבה נפנה לאמור בסעיף 10(ג) לחסד"פ, אשר קובע במפורש כי במניין תקופת ההתיישנות של עונש בעבירות פשע ועוון, "לא יובאו בחשבון פרק הזמן שבו לא היה ניתן לאתר את מי שהוטל עליו העונש ופרק הזמן שבו שהה מי שהוטל עליו העונש מחוץ לישראל, בשל התחמקותו מריצוי עונשו". סעיף זה נחקק במסגרת תיקון מס' 87 לחוק סדר הדין הפלילי, התשע"ט-2019, והביא עמו שינוי בדין שקדם לו בקבעו כי תקופת הימלטותו של עבריין מורשע אל מחוץ לישראל לא תבוא במניין ההתיישנות – וזאת, גם אם המדינה חדלה מניסיונותיה לבצע את העונש (ראו: בג"ץ 8029/21 בן ארי נ' השר לביטחון פנים, פסקה 37 ‏לפסק דיני (30.5.2022‏) (להלן: עניין בן ארי)). כאמור בדברי ההסבר לתיקון זה: "העקרונות הכלליים העומדים בבסיסה של ההתיישנות, שלפיהם חלוף הזמן הוא מרכיב מרכזי ביחסה של החברה כלפי נאשם שהורשע בביצוע עבירות, נסוגים מקום שבו הגורם לאי-ריצוי העונש הוא העבריין עצמו. קרי, יש להבחין בין מקרים שבהם אי-ריצוי העונש נובע מטעמים שהמדינה נושאת באחריות להם או שאינם תלויים בעבריין עצמו, לבין אותם מקרים שבהם העבריין מתחמק באופן מודע ומכוון מריצוי עונשו" (ראו: ה"ח הממשלה 192, 197). סעיף זה מבטא את האינטרס הציבורי במימוש עונשים שהוטלו על-ידי בתי המשפט ובאכיפת הדין הפלילי; ואינטרס זה מהווה חלק בל-ינותק של תקנת הציבור הישראלית.

36.               המערער בענייננו לא יכול להיבנות מהטענה כי השיהוי מהווה פגיעה בתקנת הציבור הישראלית כאשר הימלטותו-שלו מריצוי עונש המאסר – היא עצמה נוגדת את תקנת הציבור הישראלית. המערער בחר להימלט מצרפת לישראל זמן קצר לפני מתן פסק הדין בערכאה הדיונית בצרפת, ובהמשך הגיש ערעור בצרפת תוך שהוא בחר להישאר בישראל ולנהל את ההליך מרחוק באמצעות בא-כוח צרפתי. עוד יש לזכור, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי אין מדובר במבוקש-הסגרה שלזכותו נזקפת חזקת החפות או במי שהגנתו במשפט עלולה להיפגע בשל חלוף הזמן. עסקינן בעבריין נמלט אשר כבר הורשע ונתחייב בדין, ואין להשלים עם המצב שבו הימלטות המערער מן הדין תניב לו זכות יתר; כמו שנאמר, No man shall profit from his own wrong (ראו והשוו: עניין בן ארי, בפסקאות 54-52; עניין ים, בפסקה 15).

37.              לאור האמור, איני סבור כי הסגרתו של המערער לצרפת תפגע בתחושת הצדק, המוסר וההגינות של הציבור בישראל; ההפך הוא הנכון. טענת הפגיעה בתקנת הציבור נדחית אפוא בזאת, ומשזו נדחתה – דינה של הטענה בעניין הגנה מן הצדק להידחות אף היא (ראו: עניין אוזיפה, בפסקה 73; עניין דרן, בפסקה 45; וראו גם: עניין ים, בפסקה 17).

סוף דבר

38.              מכל הטעמים דלעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהשאיר על כנה את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המערער הינו בר-הסגרה לצרפת לריצוי העונש שהושת עליו שם.

השופט י' כשר:

1.                  מסכים אני עם חברי, השופט א' שטיין, כי דין הערעור להידחות. כמו כן, מסכים אני עם דעתו של חברי כי בהתאם לסעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה), הסגרתו של מבוקש למדינה המבקשת אינה מותנית בכך שהעבירות בהן הואשם או העונש בגינן, לא התיישנו על-פי דיני המדינה המבקשת.

 יחד עם זאת, כפי שאפרט להלן, סבורני כי בנסיבות מסוימות ניתן יהיה להתחשב בשאלה האם העבירות בהן הואשם המבוקש או העונש שנזגר עליו בגינן התיישנו לפי דיני המדינה המבקשת. זאת, במסגרת בחינת השיקול הקבוע בסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, שעניינו בשאלה האם "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". האמור נכון, לדעתי, בנסיבות חריגות ויוצאות דופן שבהן ברור, על-פני הדברים, כי העבירות בהן הואשם המבוקש או העונש שנגזר עליו בגינן אכן התיישנו לפי דיני המדינה המבקשת, ואין מחלוקת של ממש בעניין זה.

 להלן אבאר את עמדתי.

2.                  כפי שציין חברי, השופט א' שטיין, בעוד שבעבר קבע חוק ההסגרה מבחן כפול לשאלת ההתיישנות, לפיו לא ניתן היה להסגיר מבוקש למדינה המבקשת אם "נתיישנה אותה עבירה או נתיישן העונש שהוטל עליו בגללה לפי דיני המדינה המבקשת או לפי דיני מדינת ישראל" (סעיף 8(2) לחוק ההסגרה כנוסחו עובר לתיקון; ההדגשה הוספה – י' כ'); בא המחוקק בשנת 2001 ותיקן את חוק ההסגרה, תוך שקבע כי שאלת ההתיישנות תיבחן על-פי דיניה של מדינת ישראל בלבד (חוק ההסגרה (תיקון מס' 7), התשס"א-2001, ס"ח 384 (להלן: תיקון מס' 7)). אף שבעבר הושארה בצריך עיון השאלה האם בתיקון זה ביקש המחוקק לסתום את הגולל על הצורך לבחון את סוגיית ההתיישנות גם על-פי דיני המדינה המבקשת (ראו, למשל: ע"פ 9203/18 גבר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 37 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (14.7.2019) (להלן: עניין גבר); ע"פ 2258/11 דרן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 38 לפסק דינו של השופט ח' מלצר (20.6.2012) (להלן: עניין דרן); ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 62 (6.12.2010); ע"פ 3439/04 בוזגלו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 305 (2004)), מסכים אני עם חברי כי בתיקון זה ביטא המחוקק במובהק את כוונתו שבמסגרת הבחינה האם מבוקש הינו בר-הסגרה, לא יידרשו בתי המשפט בישראל לבחינת שאלת התיישנות העבירות שבהן הואשם המבוקש או העונש שנגזר בגינן, לפי דיני המדינה המבקשת.

 ואולם, כפי שציינתי בראשית דבריי, סבורני כי בנסיבות מסוימות, יכול שתהא לשאלה זו רלוונטיות בבחינת שאלה אחרת אשר יש להידרש אליה במסגרת בחינת בקשת הסגרה – היא השאלה האם הסגרת המבוקש עלולה לפגוע בתקנת הציבור.

3.                  לצד תיקון הסעיף הנוגע לבחינת סוגיית ההתיישנות, הוסיף המחוקק, במסגרת תיקון מס' 7 לחוק ההסגרה, את סעיף 2ב(א)(8), הקובע כי לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת מקום בו: "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל" (ההדגשה הוספה – י' כ'). על מהותו של סייג זה להסגרה עמד בית משפט זה לא פעם. נקבע כי סעיף זה נועד לשמש כמעין "שסתום ביטחון", אשר ימנע את הסגרתו של מבוקש שכל תנאי ההסגרה מתקיימים לגביו, מקום שבו הסגרתו תתנגש חזיתית עם השקפות העומק, עקרונות הצדק, ההגינות והמוסר, המקובלים בישראל, או כאשר הסגרת המבוקש תעלה לכדי התעמרות קשה בו (ראו, מיני רבים: עה"ס 3913/23 כהן נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקאות 23-22 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (4.2.2024); ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346 (2003); בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 48-47 (1987); גל לברטוב תמורות וחידושים בדיני ההסגרה 28 (2023)). בתוך כך, סייג תקנת הציבור הקבוע בחוק ההסגרה מהווה מנגנון איזון בין הגשמת תכליתו הראויה של מוסד ההסגרה, לבין השמירה על עקרונות היסוד של ארצנו ועל זכויותיו וחירויותיו של המבוקש. עמדה על הדברים השופטת א' פרוקצ'יה בציינה כי:

"השאלה מתי הסגרתו של אדם עלולה לפגוע ב'תקנת הציבור', ובתוך כך לפגוע בזכותו של המבוקש להליך הוגן, ואימתי ניהול ההליך הפלילי במושגי המשפט הישראלי עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, מחייבת איזון מורכב בין מגוון שיקולים ואינטרסים. גרעינו של איזון זה מצוי במתח הקיים בין האינטרס הציבורי לאכוף את הדין הפלילי על העבריין כדי להבטיח את שלום הציבור ובטחונו, ובתוך כך ליצור מערכת שיתוף-פעולה בין-מדינתית יעילה, אשר תאפשר הסגרת עבריינים ממדינה אחת למדינה האחרת שבה בוצעו העבירות; ולבין החובה היסודית להגן, גם במסגרת הליכי ההסגרה, על עקרונות היסוד של השיטה המשפטית, המכירה בכל מצב ובכל הקשר בזכותו הבסיסית של אדם להליך פלילי הוגן, במסגרת זכותו החוקתית לחירות…" (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 119 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (14.1.2010) (להלן: עניין מונדרוביץ)).

4.                  להשקפתי, בבחינת השאלה האם הסגרת המבוקש עלולה לפגוע בתקנת הציבור, עשוי להיות מקום לבחון את השאלה האם העבירות שבהן הואשם המבוקש או העונש שנזגר עליו בגינן התיישנו לפי דיני המדינה המבקשת; אולם זאת רק במקרים חריגים ויוצאי דופן שבהם ברור, על-פני הדברים, כי כך הוא המצב, ואין מחלוקת של ממש בעניין זה.

5.                  הסגרתו של אדם כרוכה, מניה וביה, בפגיעה בזכויותיו (ראו: עניין אוזיפה, פסקה 30;  עניין מונדרוביץ, פסקה 31 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; עה"ס 1654/23 וולאהוביץ נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 8 (30.3.2023)). עמד על הדברים בית משפט זה כבר לפני למעלה מעשרים שנה, בקבעו כי:

"לזכות זו [הזכות שלא להיות מוסגר – י' כ'] שני פנים: הפן הראשון, שואב כוחו מן הזכות לחירות במובנה הפשוט. כשם שהשמתו של אדם במעצר או כליאתו פוגעת בחירותו, כך הסגרתו למדינה אחרת, ובייחוד בהנחה כי יהיה חשוף שם לסיכון דומה; פן שני עניינו בפגיעה הנשקפת לאדם מניתוקו מסביבתו המוכרת ומחשיפתו לסיכוניה של שיטת משפט זרה, על דינה המהותי, כלליה הראייתיים והדיוניים ומדיניות הענישה הנוהגת בה. במובן זה 'חירות אישית' של אדם כוללת גם את חירותו לבור לו את הסביבה שבה יימצא ואת מערכת הנורמות, לרבות אלו המשפטיות, שלהן יוכפף" (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 353, 405 (2005)).

 פגיעה זו נתפסת על-ידנו כמוצדקת, לצורך הגשמת תכליותיו הראויות של מוסד ההסגרה, שהינן שיתוף פעולה בינלאומי במאבק בפשיעה, מניעת הפיכת ישראל ל-"עיר מקלט" לעבריינים, והעמדת אדם לדין בפני שיטת המשפט "הטבעית" ביותר שהינה בעלת מירב הזיקות אליו (ע"פ 3652/15 נחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (29.7.2018); עניין מונדרוביץ, פסקה 31 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; עניין דרן, פסקה 11 לפסק דינו של השופט ח' מלצר).

 ואולם, כאשר מתבקשת הסגרתו של מבוקש למדינה שברור, על-פני הדברים, כי העבירות שבגינן מבוקשת הסגרתו או העונש שנגזר עליו בגינן התיישנו לפי דיניה, כך שלא ניתן יהיה להעמידו לדין או להענישו בהגיעו לשם – הרי שהסגרתו תגרום לפגיעה המתוארת לעיל בזכויותיו, מבלי שיהיה בכך כדי להגשים את התכליות הראויות העומדות ביסוד מוסד ההסגרה. לעמדתי, פגיעה בזכויות המבוקש כאשר ברור, על-פני הדברים, כי לא יהיה בה כדי להגשים את המטרה המרכזית שלשמה נוצרה, הינה בלתי מידתית כעניין שבהגדרה, ומשכך סותרת גם את תקנת הציבור כמובנה בחוק ההסגרה (לגישה שלפיה פגיעה בזכויות חשוד כאשר לא ניתן להשיג את התכלית שבגינה בוצעה הפגיעה מלכתחילה פוגעת בזכויות החשוד פגיעה בלתי מדתית, ראו: בג"ץ 8987/22 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (2.1.2025)).

6.                  יתרה מכך, סבורני כי הסגרת מבוקש במקרים שבהם ברור, על-פני הדברים, כי העבירות שבהן הואשם האדם שמבוקשת הסגרתו או העונש שנגזר עליו בגינן התיישנו לפי דיני המדינה המבקשת, חמורה עוד יותר נוכח העובדה כי מדובר, כעניין שבהגדרה, במקרים שבהם אותן עבירות או העונש שנגזר עליו בגינן לא התיישנו לפי הדין הישראלי – שאחרת לא ניתן היה לבצע את ההסגרה מלכתחילה לנוכח הוראות סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה. זאת, שכן במקרים אלו, את התכלית שלא ניתן היה להשיג במדינה המבקשת – העמדת המבוקש לדין וענישתו – דווקא ניתן היה להשיג בישראל, אילולא היה המבוקש מוסגר. בכך יש כדי להעצים את הפגיעה בתקנת הציבור הגלומה בהסגרה בנסיבות מעין אלו.

7.                  ודוק, אין כוונתי כי לנוכח האמור לעיל, במסגרת בחינת סייג תקנת הציבור הקבוע בסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, תידרש בחינה מלאה של שאלת ההתיישנות לפי דיני המדינה המבקשת. אם ייעשה כדבר הזה, נמצא מכניסים מן החלון את מה שהמחוקק ביקש להוציא מן הדלת הראשית. כוונתי היא כי סוגיית ההתיישנות על-פי דיניה של המדינה המבקשת את ההסגרה עשויה להיות רלוונטית, אך ורק במקרים שבהם ברור, על-פני הדברים, כי העבירות או העונש שנגזר בגינן התיישנו לפי דיני המדינה המבקשת, ואין מחלוקת של ממש בעניין זה. לכן, מקום שבו יש מחלוקת כנה באשר לשאלה זו, דעתי היא כי אין מקום לדון ולהכריע בה במסגרת שאלת התקיימות סייג תקנת הציבור, וכי ההכרעה בעניין תתקבל על-ידי הרשויות והערכאות המשפטיות המוסמכות במדינה המבקשת. סבורני כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הפירוש המצומצם שניתן למונח "תקנת הציבור" בחוק ההסגרה בפסיקתו של בית משפט זה (וראו, למשל: עניין גבר, פסקה 25 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן; עניין דרן, פסקה 41 לפסק דינו של השופט ח' מלצר; עה"ס 3619/24 סלומיאנסקי נ' פרקליטות המדינה, המחלקה ליחסים בינלאומיים, פסקה 38 לפסק דינו של השופט י' אלרון (10.4.2025)). כמו כן, לדעתי הפרשנות המוצעת לעיל עולה בקנה אחד גם עם עיקרון ההדדיות המהווה אחד מיסודותיו של מוסד ההסגרה (שם, פסקה 21 לפסק דינו של השופט י' אלרון).

 אכן, כפי שצוין בהצעת החוק של תיקון מס' 7, "ההנחה המשפטית היא שמדינה מתוקנת אינה דורשת את הסגרתו של אדם, אלא אם כן אין כל מניעה להפעיל עליו את דיניה לאחר שהוא הוסגר" (ה"ח תשס"א מס' 2940 עמ' 154, 158). לפיכך, הדעת נותנת כי המקרים שבהם תבוקש הסגרתו של מי שברור, על-פני הדברים, כי העבירות שבהן הואשם המבוקש או העונש שנגזר בגינן התיישנו לפי דין המדינה המבקשת ואף לא נטען אחרת, יהיו בודדים ונדירים. ואולם, חזקה זו, שלפיה מדינה מתוקנת לא תבקש הסגרתו של אדם שהעבירה המיוחסת לו או העונש שנגזר עליו התיישנו על-פי דיניה, אינה חזקה חלוטה; ולכן סבור אני כי יש צורך בהותרת הפתח לשקילת שאלת ההתיישנות על-פי דיני המדינה המבקשת, במסגרת סייג תקנת הציבור כמפורט לעיל.

8.                  ואחרי שאמרתי דברים אלו, סבורני כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, אין מקום לבחון את שאלת התיישנות העונש לפי דיני צרפת במסגרת סייג תקנת הציבור. כפי שציינתי לעיל, שאלת ההתיישנות על-פי דיניה של המדינה המבקשת עשויה להיות רלוונטית אך ורק במקרים שבהם ברור, על-פני הדברים, כי העבירה או העונש התיישנו לפי דיני המדינה המבקשת, ואין מחלוקת של ממש בעניין זה. אין זה המצב בענייננו: המשיבה טוענת כי אף שגזר הדין שניתן בעניינו של המערער הפך לחלוט ביום 3.7.2017, כך שעל-פי הכללים הרגילים לפי דיני צרפת עונשו של המערער היה מתיישן ביום 3.7.2023 (בחלוף שש שנים), מירוץ ההתיישנות נקטע בשל פעולות אכיפה של הרשויות הצרפתיות – הן הוצאת צו המעצר האירופי ביום 16.7.2019, הן הגשת בקשת ההסגרה ביום 5.12.2023 – כך שהעונש צפוי להתיישן לפי דיני צרפת רק ביום 4.12.2029. מנגד, המערער טוען כי בעת הוצאת צו מעצר אירופי, הרשויות הצרפתיות ידעו כי הוא נמצא בישראל, כך שהוצאת צו זה נעשה אך לשם קטיעת מירוץ ההתיישנות. משכך, לטענת המערער, אין לראות בהוצאת צו המעצר האירופי כקוטעת את מירוץ ההתיישנות ובקשת ההסגרה ממילא הוגשה לאחר שעונשו כבר התיישן. מחלוקת זו, נוגעת לא רק לפרשנות דיני ההתיישנות הצרפתיים, אלא גם למחלוקות עובדתיות בין הצדדים, בין היתר, ביחס למניעים מאחורי הוצאת צו המעצר האירופי. אין מקומה של מחלוקת זו להתברר במסגרת הליך ההסגרה בישראל, אלא בפני הערכאות המוסמכות בצרפת.

 אשר על כן, שותף אני למסקנתו של חברי, השופט א' שטיין, כי דין הערעור דנן להידחות.

השופט חאלד כבוב:

1.                  אני מסכים למסקנת חבריי כי דין הערעור להידחות. כמו כן, מקובלת עליי עמדת חברי, השופט י' כשר, שלפיה אם אין מחלוקת של ממש על כך שהעבירה או העונש אכן התיישנו – אין מקום להיעתר לבקשת ההסגרה. אחרת, כפי שהעיר חברי, קיים קושי בהסגרה במישור תקנת הציבור (סעיף 2ב(8) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה או החוק)); וכפי שהוער בפסיקה בעבר, הדבר עלול לעורר קושי גם במישור הפליליות הכפולה (ע"פ 3439/04 בזק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 305 (2004)).

2.                  לצד זאת, משהרחיבו חבריי ביחס לאפשרות להידרש לטענת התיישנות לפי דין המדינה המבקשת, במסגרת הליכי הסגרה, אציג את הדברים בתמצית מנקודת מבטי.
3.                  חבריי מזכירים את העובדה שהפסיקה בישראל נמנעה מהכרעה בשאלה אם יש להידרש לטענת התיישנות לפי דין המדינה המבקשת לאחר כניסתו לתוקף של חוק ההסגרה (תיקון מס' 7), התשס"א-2001, ס"ח 384 (להלן: תיקון מס' 7 או התיקון). ואולם, על פני הדברים, הוראת המחוקק בנדון היא ברורה. כך, אם קודם לתיקון נקבע בחוק ההסגרה כי בית המשפט ידחה בקשה להסגרה אם "נתיישנה אותה עבירה או נתיישן העונש שהוטל עליו בגללה לפי דיני המדינה המבקשת או לפי דיני מדינת ישראל" (סעיף 8(2) לחוק ההסגרה כנוסחו אז; ההדגשה כאן ולהלן נוספה – ח' כ'), הרי שלאחר התיקון נקבע בחוק כי לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת אם "בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה או עונש שנתיישן לפי דיניה של מדינת ישראל" (סעיף 2ב(6) לחוק). ואם בכך לא די, הרי שדברי ההסבר לתיקון באו והבהירו באופן שאינו משתמש לשני פנים כי בהתאם לתיקון, "דיני ההתיישנות של מדינת ישראל בלבד, הס שימנעו את הסגרתו של מבוקש למדינה המבקשת […]" (דברי הסבר להצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8), התשס"א-2000, ה"ח 154, 158; וראו גם: ע"פ 3652/15 נחלה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 17 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (29.07.2018)).

 אם כן, כך ניתן לתהות, מדוע סוגיה זו לא זכתה למענה במשך חצי יובל מאז בוצע התיקון?

4.                  התשובה לכך, לטעמי, היא שהמחוקק התכוון למנוע מבתי המשפט את הצורך להכריע בשאלה מה קובע דין המדינה המבקשת בסוגיית ההתיישנות העבירה או העונש. ואולם, גם לאחר התיקון, בית המשפט נדרש להשתכנע שקיימת לכל הפחות 'אחיזה' לטענה שהעבירה או העונש בגינה לא התיישנו לפי דין המדינה המבקשת. זאת, בדומה לעניינים רבים בהליכי ההסגרה שבהם בתי המשפט בישראל מסתפקים בקיומה של מחלוקת שראויה לבירור בבית המשפט של המדינה המבקשת.
5.                  זהו הדין, למשל, ביחס לאופן שבו נבחנת הדרישה הקבועה בסעיף 9(א) לחוק, לפיה נדרש להוכיח כי "יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". בפסיקה נקבע, כי לעניין זה די בקביעה כי יש בחומר הראיות 'אחיזה לאישום', וזאת תוך הותרת בחינת המסכת הראייתית לגופה לבתי המשפט במדינה המבקשת (ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460 (1977); ע"פ 8304/17 למפל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 22 (08.05.2018)). זהו הדין גם ביחס לאופן שבו נבחנת השאלה אם הראיות מבססות את קיומן של כל יסודות העבירה לפי דיני המדינה המבקשת (ע"פ 9026/11 שוחט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז (06.12.2012)); או אם הוצג צו מעצר תקף לפי דיני המדינה המבקשת (ע"פ 6003/19 גרינס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 28 (03.09.2020)). הנה כי כן, ככלל, כאשר קיימת מחלוקת משפטית ביחס לדין החל במדינה המבקשת, מקומה להתברר בבתי המשפט של אותה מדינה.
6.                  נמצאנו למדים, כי השינוי העיקרי שהתחולל במסגרת תיקון מס' 7, ביחס לבחינת שאלת ההתיישנות לפי הדין הזר, הוא כדלהלן: כאשר מתעוררת בהליך ההסגרה מחלוקת ממשית בסוגיית ההתיישנות לפי דיני המדינה המבקשת, בתי המשפט בישראל אינם נדרשים להכריע בה לצורך ההסגרה. די בכך שקיימת 'אחיזה' לטענה שהעבירה או העונש לא התיישנו במדינה המבקשת. לעומת זאת, אם לא הוצגה, ולו ראשית טיעון, כדי לשלול את הטענה להתיישנות לפי דיני המדינה המבקשת, או אז בתי המשפט בישראל יימנעו מהסגרת המבוקש.
7.                  ובענייננו, משעה שהועלתה תשובה עניינית ביחס לטענת המערער להתיישנות העונש שנגזר עליו לפי הדין הצרפתי, כמתואר על-ידי חבריי, אני מצטרף למסקנה כי מקומה של המחלוקת בסוגיה זו להתברר בבתי המשפט בצרפת.

              הוחלט פה-אחד לדחות את הערעור.

              ניתן היום, ‏י"ד בתמוז התשפ"ו (‏29.6.2026).