אין מקום לעשות שימוש בחוק החברות לצורך צירוף של צד שלא חתם על הסכם הבוררות להליך בוררות למעט חריגים

חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד (סעיף 4 לחוק החברות). אישיותה המשפטית העצמאית של החברה מבוססת על קיומו של חיץ המפריד בינה לבין בעלי מניותיה. מחיץ זה נובע גם עיקרון הגבלת האחריות בתאגיד, שפירושו כי בעלי המניות בחברה עם אחריות מוגבלת אינם חבים בחובות החברה. חיץ זה בין החברה לבעלי מניותיה נתפס כאחד ממאפייניה החשובים של החברה (ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פ"ד סג(1) 548, 604-603 (2009-2008) (להלן: עניין אפרוחי הצפון); ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5) 116, 132 (2003) (להלן: עניין קריספי); ע"א 8416/19 עו"ד שלמה נס ורו"ח אלי שפלר מפרקי חברת אגרקסקו חברה לייצור חקלאי בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקאות 2-1 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (22.12.2021) (להלן: עניין אגרקסקו); יוסף גרוס חוק החברות 222-220, 242-241 (מהדורה חמישית מורחבת, 2016) (להלן: גרוס); דב סולומון "מימון דק – האמנם עילה עצמאית להרמת מסך או להדחיית חוב?" ספר אליקים רובינשטיין 1719, 1725-1724 (2021)).

על אף האמור, הדין מכיר בכך שההכרה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה עשויה לפתוח פתח לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, ועל כן מאפשר במקרים מסוימים להרימו (עניין אגרקסקו, פסקה 3 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף; ע"א 184/20 קדם נ' טופ אלפא קפיטל ש.מ. בע"מ, פסקה 41 (11.7.2022); רע"א 1158/04‏ א.מ. השבחת נכסים בע"מ נ' רם דר חברה לבניין בע"מ (19.6.2005); בג"ץ 132/15 ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב, פסקה 8 (5.4.2017); ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 362 (1992) (להלן: עניין מוברמן); אירית חביב-סגל דיני חברות כרך א' 281 (2007) (להלן: חביב-סגל); עמיר ליכט "הרמת מסך והדחיית חוב לאחר תיקון 3 לחוק החברות: מה נשתנה?" תאגידים ב(3) 65, 72 (2005) (להלן: ליכט)). עם זאת, הנחת היסוד היא כי השימוש בכלי זה צריך להיעשות במשורה ובאופן זהיר, תוך הגנה על גבולותיו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת (רע"א 996/17 חברת טקסס השקעות בע"מ נ' סאפרדל יזמות בע"מ, פסקה 4 (31.8.2017) (להלן: עניין טקסס השקעות); ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון, פסקה 56 (22.1.2015) (להלן: עניין מרכז העיר אשדוד); עניין רונן, פסקה 15).

עם חקיקתו של חוק החברות עוגנה בסעיף 6 האפשרות לבצע הרמת מסך. הסעיף נוסח תחילה בלשון רחבה יחסית, כך שלא נקבעה בו רשימה סגורה של מצבים המצדיקים הרמת מסך, וזאת מתוך כוונה ליתן אפשרות לפסיקת בתי המשפט להמשיך ולפתח את הכללים בעניין (דברי ההסבר להצעת חוק החברות, התשנ"ו-1995, ה"ח 2432, עמ' 12 (23.10.1995); ראו גם: עניין אפרוחי הצפון, עמ' 627; חביב-סגל, עמ' 318-291). עם זאת, בעקבות ביקורת שנמתחה על נוסחו הכוללני של הסעיף ועל רוחב שיקול הדעת השיפוטי בהפעלתו, הוא תוקן בשנת 2005 לנוסחו הנוכחי, אשר מצמצם את המצבים בהם רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבעלי מניותיה (חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005; וראו: עניין דלתות חמדיה, פסקה 9(י"א); עניין אפרוחי הצפון, עמ' 578-577; ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פ"ד סד(1) 398, 440-438 (2010) (להלן: עניין נשאשיבי); ע"א 9147/16 עו"ד אבנר כהן, בנאמנות עבור רוכשי קבוצת הרכישה בנווה יעקב נ' עו"ד מרדכי קרויזר, פסקה 17 (24.7.2018) (להלן: עניין קרויזר); גרוס, עמ' 244).

סעיף 6 לחוק בנוסחו דהיום כולל אפוא שלוש צורות של הרמת מסך: הרמת מסך "מלאה" (סעיף 6(א) לחוק); הרמת מסך "הפוכה" או "מדומה" (סעיף 6(ב) לחוק); והרמת מסך "חלקית" (סעיף 6(ג) לחוק). כל אחת מצורות אלו נועדה לטפל במצב דברים שונה, כמפורט להלן:

הצורה הראשונה, הרמת מסך "מלאה" (סעיף 6(א) לחוק), עוסקת בייחוס חוב של החברה לבעל מניה בה. הרמת מסך מסוג זה מבטלת הלכה למעשה את ההפרדה בין החברה לבין בעל המניה ומתעלמת מהאחריות המוגבלת של בעל המניה בה (עניין אפרוחי הצפון, עמ' 621; עניין אגרקסקו, פסקה 30 לפסק דיני; עניין מרכז העיר אשדוד, פסקאות 57-56; עניין מוברמן, עמ' 361; זוהר גושן ואסף אקשטיין דיני חברות 131 (2023) (להלן: גושן ואקשטיין)). נוכח העובדה שמדובר באמצעי קיצוני ומרחיק לכת, מונה החוק מספר תנאים שנועדו לוודא שהיא תתבצע רק במקרים המתאימים לכך. כך, הוראות סעיף 6(א) לחוק קובעות כי הרמת מסך מלאה תיעשה אם נמצא כי בנסיבות העניין "צודק ונכון לעשות כן", ורק במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, או באופן הפוגע בתכלית החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. בנוסף, לצורך הרמת המסך נדרשת מודעות ולמצער "עצימת עיניים" מצד בעל המניה לשימוש כאמור, וכן יש להתחשב בשיעור אחזקותיו, במילוי חובותיו כלפי החברה וביכולת החברה לפרוע את חובותיה (עניין אפרוחי הצפון, עמ' 631-629; עניין נשאשיבי, עמ' 440-437; עניין מרכז העיר אשדוד, פסקה 56; חביב-סגל, עמ' 325-318; ליכט, עמ' 86-83; גרוס, עמ' 248-246).

הצורה השנייה, המכונה כאמור לעתים הרמת מסך "הפוכה" או "מדומה" (סעיף 6(ב) לחוק), היא אמצעי מרוכך יותר מהרמת מסך מלאה, במובן זה שאינה מבטלת כליל את ההפרדה בין החברה לבין בעל המניה או את הגבלת האחריות, אלא מאפשרת להרים את מסך ההתאגדות לצורך נקודתי (בג"ץ 7871/07 רפאל רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 4 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (6.2.2011); בג"ץ 823/90 סיעת בת-ים 1 נ' מבקר המדינה, פ"ד מד(2) 692, 697-696 (1990) (להלן: עניין סיעת בת-ים); עניין מוברמן, עמ' 362; גושן ואקשטיין, עמ' 147). הרמת מסך מסוג זה פועלת בכיוון ההפוך מזה שבו פועלת הרמת מסך מלאה, וזאת בשני מובנים: בכיוון הייחוס (מבעל מניה לחברה) או במושא הייחוס (זכות ולא חוב). כך, מאפשר סעיף 6(ב) לחוק לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה, וכן לייחס זכות של החברה לבעל מניה (ראו גם: עניין אגרסקו, פסקה 3 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף). הרמת מסך זו אינה דורשת את הוכחת כלל התנאים המפורטים בסעיף 6(א) לחוק, ודי להראות כי "צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין" (וראו למשל: עניין קרויזר, פסקאות 19-16; עניין טקסס יזמות, פסקה 4).

והצורה השלישית, הרמת מסך "חלקית" (סעיף 6(ג) לחוק), מאפשרת לבצע הדחיית חוב של בעל מניה, היינו להשעות את זכותו לפירעון חובו מהחברה עד לפירעון חובותיה כלפי נושיה האחרים. גם צורה זו נחשבת לאמצעי מרוכך ביחס להרמת מסך מלאה, שכן תוצאותיו מוגבלות (וראו: עניין קריספי עמ' 129; עניין אפרוחי הצפון, עמ' 631; אוריאל פרוקצ'יה "'מימון דק', הרמת המסך והגבלת האחריות בדיני חברות" עיוני משפט ו 526, 558 (התשל"ח-התשל"ט)). יחד עם זאת על פי לשונו של סעיף 6(ג) לחוק, השימוש בו מותנה בהתקיימותם של אותם תנאים להרמת מסך מלאה המפורטים בסעיף 6(א) לחוק, אף כי יש הסוברים שיש מקום לפרשם באופן רחב יותר (וראו לעניין זה: עניין אפרוחי הצפון, עמ' 581 ו-631; גושן ואקשטיין, עמ' 147-143; ליכט, עמ' 91-86).

השאלה הנשאלת בענייננו היא אפוא, באיזו מהחלופות של סעיף 6 לחוק החברות ניתן לעשות שימוש לצורך המטרה המצומצמת והממוקדת של צירוף בעל דין להליך בוררות. בעניין רונן שאלה זו לא התבררה לעומקה, ועיון בפסיקת הערכאות השונות מגלה כי למעט מקרים בודדים בהם נעשה ניסיון להתחקות אחר החלופה המתאימה (דוגמת החלטת בית המשפט המחוזי בענייננו; וראו גם: ת"א (מחוזי י-ם) 65669-06-21‏ ‏רהט נ' עמרני, פסקאות 15-13 (2.6.2022)), הנטייה היא ככלל שלא להידרש בדקדוק להוראותיו של סעיף 6 לחוק. חלף זאת הגישה הרווחת מתמקדת בשאלה האם טיב הקשר בין הצד שצירופו מבוקש לבין הסכם הבוררות או הסכסוך הרלוונטי מצדיק את צירופו, וזאת בין היתר בהתבסס על היקף האחזקה במניות החברה ומעורבותו של בעל המניה בניהול החברה (וראו למשל בפסיקת בתי המשפט המחוזיים: ת"א (מחוזי חיפה) 31885-01-22 רצף תעשיות מוצרי בניה בע"מ נ' טופולסקי ושות' בע"מ, פסקה 20 (29.5.2022); הפ"ב (מחוזי ת"א) 39306-10-14 נובה יהלומים בע"מ נ' דוד ג'מס בע"מ, פסקה 16 (8.2.2015); הפ"ב (מחוזי ת"א) 32177-05-13‏ רגב נ' טאקט מחשבים ומערכות בע"מ, פסקה 14 (11.8.2013); ת"א (מחוזי-ת"א) 54797-06-23 רוזנשטיין נ' נאות הרצלייה הדר 19 בע"מ, פסקה 10 (20.8.2023); ת"א (מחוזי-מרכז) 47052-01-24 ישי נ' ליפסקי בוטיק בע"מ, פסקה 27 (1.4.2024); הגישה האמורה לא פסחה אף על בית משפט זה: רע"א 150/24 נאות הרצליה הדר 19 בע"מ נ' רוזנשטיין (21.1.2024); רע"א 7089/20 שייקה עברי אחזקות בע"מ נ' עו"ד להי שוורצמן-קיסר, פסקה 8 (19.11.2020)). הגם שגישה זו מתיישבת עם הרצון להתבונן על מערכת היחסים בין הצדדים השונים כהווייתה ולמנוע מניפולציות שנועדו לאפשר התחמקות מהסכמה לפנות לבוררות, קיים מתח מסוים בינה לבין מושכלות היסוד שפורטו לעיל – הן של דיני הבוררות והן של דיני החברות.

ראשית, מזווית דיני הבוררות, כבר בעניין רונן הובהר כי מקור הצדקתו של מעגל ההרחבה השלישי הוא הסכמת הצדדים (שם, פסקה 14). הדברים אף הודגשו בעניין ברימר, שם נאמר כי:

"ענייננו במעגל ההרחבה השלישי, שהצדקתו אינה נחיצותו של הצד השלישי, אלא הסכמתו. כפי שצוין לעיל, מטרתו של מעגל הרחבה זה היא למנוע מצד שלישי לחמוק – תוך שימוש בטענות פורמליסטיות – מהשתתפות בהליך בוררות לו הסכים מבחינה מהותית […]. בל נשכח כי מעגל ההרחבה השלישי הוא 'המרחיק לכת ביותר מבחינת עקרון היסוד של הסכמת הצדדים לבוררות' (שם, פסקה 14), ועל כן עלינו לנהוג בזהירות בבואנו להכניס לגדרו צדדים שלא נכללו במעגל ההרחבה הראשון, פן נחטא לעיקרון ההסכמה המצוי ביסודו של הליך הבוררות" (שם, פסקה 18; ההדגשות במקור).

אלא שצירוף בעל מניה להליך בוררות שמנהלת החברה, ולהיפך, רק על יסוד התמקדות בטיב הקשר ביניהם, אינו נותן מענה לשאלה האם אכן הייתה הסכמה של אותו צד להליך הבוררות. אף אם אניח אפוא כי ייתכנו נסיבות מסוימות שבהן טיב הקשר יספק אינדיקציה מסוימת להסכמה להליך הבוררות של מי שאינו חתום על הסכם הבוררות, לא ניתן להסתפק בקביעת טיב הקשר ויש צורך לנמק כיצד זו מבטאת הסכמה. התמקדות אך ורק בשאלת טיב הקשר בין הצד שחתם על הסכם הבוררות לבין הצד שצירופו מבוקש, אינה עולה בקנה אחד עם הכוונה לאתר קיומה של הסכמה מסתתרת, ומחמיצה במידה רבה את תכלית המעגל השלישי ואת עיקרון ההסכמה שבבסיס דיני הבוררות.

שנית, מזווית דיני החברות, צירוף צד להליך רק על יסוד טיב הקשר שבין בעל המניה לבין החברה שוחק את מעמדו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת ופוגע בהבחנה הבסיסית בין החברה לבין בעלי מניותיה. כפי שפורט לעיל, עיקרון זה הוא עיקרון יסודי והכרחי לפעילותה התקינה של החברה, ולא בכדי קבע בית משפט זה חזור ושנה – לרבות בעניין רונן – כי חריגה ממנו באמצעות הרמת מסך ההתאגדות תיעשה בזהירות ובמשורה ורק בהתקיים התנאים המאפשרים זאת. צירוף צד להליך בוררות רק על בסיס היקף האחזקה בחברה או מעורבותו של בעל המניה בניהולה, פירושו הלכה למעשה הרמה של המסך, תוך עקיפת הצורך לבחון את התנאים לה כמפורט בסעיף 6 לחוק החברות.

על כן נצעד בדרך המלך ונבחן את חלופותיו של סעיף 6 כמקורות אפשריים לצירוף בעלי דין להליך בוררות.

חלופה 1 – סעיף 6(א) לחוק החברות – על פני הדברים, הרמת מסך מלאה מכוח סעיף 6(א) לחוק אינה מהווה אכסניה מתאימה לצירוף בעל דין להליך בוררות. הרמת מסך מסוג זה עוסקת כאמור בייחוס חוב של החברה לבעל מניה בה, וברי כי צירוף צד להליך בוררות אינו בגדר "ייחוס חוב". אכן צירוף כאמור עשוי להוביל במקרים מסוימים למצב שבו במסגרת הליך הבוררות ייקבע כי לחברה קיים חוב וכי ישנה הצדקה לייחס אותו לבעל מניה בה מכוח סעיף 6(א) לחוק החברות, אולם ודאי שהצירוף איננו בגדר ייחוס חוב כשלעצמו.

ניתן להעלות טענה לפיה מקום שבו קיימת טענה להרמת מסך מלאה כלפי בעל מניה שלא חתם על הסכם הבוררות, וזו מגובה בתשתית מתאימה, הדבר מצדיק את צירופו להליך הבוררות המתנהל מול החברה. ברם לטעמי טענה זו מעוררת שני קשיים משמעותיים.

הראשון, הוא כי השאלה האם אכן קיימת תשתית מתאימה להרמת מסך טעונה בירור כשלעצמו, והדבר יביא לכך שבית המשפט הדן בבקשת הצירוף יכריע במקום הבורר בשאלות שאמורות להתברר לפניו. מנגד, אם יופחת נטל ההוכחה, הדבר יפתח פתח לצירופו של צד להליך בוררות רק על יסוד טענה להרמת מסך ההתאגדות (וראו בהקשר זה את דברי בית המשפט המחוזי בהחלטה מושא הערעור, פסקה 12, כן ראו: ת"א (מחוזי-ב"ש) 27877-11-23‏ ‏ועד רוכשי כרמי גת נ' באמונה ייזום וניהול פרויקטים בע"מ (28.5.2024); רע"א 6574/13 עמרם נ' רגב, פסקאות י"ב-י"ג (3.12.2013)). אין צריך לומר כי מדובר בתוצאה בלתי רצויה. יפים לעניין זה דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בעניין החברה המרכזית:

"דוקטרינת הרמת המסך בנויה על העקרון כי, בתנאים מסוימים, רשאי בית המשפט לייחס חוב של החברה גם לבעל מניות בה, בהתקיים תנאים מוגדרים שנקבעו לכך בחוק ובהלכה הפסוקה (סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ותיקון לחוק זה מתשס"ה). כדי לבסס חבות של בעל מנייה לחובות החברה חרף קיומה של אישיות משפטית נפרדת של החברה, נדרש לבסס עילה משפטית מורכבת הן בהיבט המשפטי והן ברובד העובדתי. עילה כזו אינה נגזרת באופן טבעי מעילת התביעה המקורית המצויה בתובענה שהופנתה כלפי החברה, ואשר עניינה הוא החוב הנטען כלפיה. לא ניתן להוסיף לבוררות בהבל פה עילה של הרמת מסך ולצרף צדדים נוספים להליך הבוררות, כלפיהם נטענת טענת חבות אישית לחוב החברה מכח הרמת המסך כשמדובר בהליך בוררות הבנוי על הסדר הסכמי בין הצדדים, וכאשר העילה הנוספת וצירוף הצדדים חורגים בבירור מההסכמה שניתנה" (שם, פסקה 20; ההדגשה הוספה).

השני הוא כי טענה זו אף היא לא עולה בקנה אחד עם עקרון ההסכמה בדיני בוררות ועם תכלית המעגל השלישי. כאמור לעיל, מעגל ההרחבה השלישי מבקש להתחקות אחר הסכמתו המהותית להליך הבוררות של אותו צד שצירופו מבוקש. אולם, ספק רב אם שאלת ההסכמה להליך יכולה להילמד מבחינת התנאים להרמת מסך לפי סעיף 6(א) לחוק. לא מן הנמנע כי מערכת העובדות שתעמוד בבסיס הטענות להצדקה להרמת מסך, תהא שונה ונפרדת ממערכת העובדות שעל בסיסה תוכרע שאלת ההסכמה להליך הבוררות (והשוו בהקשר זה לדבריה הנזכרים לעיל של השופטת פרוקצ'יה בעניין החברה המרכזית). גם מטעם זה אפוא, אינני סבור כי טענה להרמת מסך מלאה – מבוססת ככל שתהא – מצדיקה כשלעצמה את צירוף בעל המניה להליך הבוררות. דברים אלה אמורים מקל וחומר במקרים שבהם הטענה להרמת מסך מלאה עומדת לצד עילה אישית הקיימת ליריב כלפי בעל המניות (ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (1994); עניין נשאשיבי; דוד מינץ "עיונים באחריות נושאי משרה בתאגיד בחדלות פירעון וההצדקות לה" ספר מרים נאור 571, 584 (2023)) – שכן במצב שכזה העובדה שמתקיימים התנאים להרמת מסך נגד בעל המניות אינה יכולה לספק הצדקה לברר את אחריותו האישית בהליך בבוררות המתנהל נגד החברה.

אם כן, נוכח שלל הטעמים האמורים, אינני סבור כי סעיף 6(א) לחוק רלוונטי לשאלה האם יש מקום לצרף צד להליך בוררות אם לאו.

חלופה 2 – סעיף 6(ג) לחוק החברות – מטעמים דומים לאלה שצוינו לעיל, אף אינני סבור כי יש בחלופה שבסעיף 6(ג) לחוק כדי לשמש ערוץ אפשרי לצורך צירוף צד להליך בוררות. גם בהקשר זה, צירוף להליך בוררות אינו נכנס לגדרם של המקרים בהם עוסק סעיף זה – השעיית זכות של בעל מניה לחוב מהחברה עד לפירעון חובותיה ליתר נושיה – ואף אם קיימת בפיו של צד להליך טענה להתקיימות התנאים להדחיית חובו של בעל המניה, אין בכך כדי להצדיק את צירופו להליך.

נותרנו אפוא עם חלופה 3 – סעיף 6(ב) לחוק. במבט ראשון ניתן היה לסבור כי סעיף זה הוא המתאים למקרים כגון דא. כך גם סבר בית המשפט המחוזי בענייננו. ברם עיון מדוקדק בלשון הסעיף ובפסיקת בית משפט זה מטיל צל כבד על מסקנה זו. כמפורט לעיל, סעיף 6(ב) לחוק מאפשר ייחוס של תכונה, זכות או חובה מבעל מניה לחברה, וכן ייחוס זכות מהחברה לבעל מניה. אם כן, על מנת לקבוע כי ניתן לעשות שימוש בסעיף זה לצורך צירוף צד להליך בוררות, יש לבחון האם תניית בוררות היא בגדר תכונה, זכות או חובה כמשמעותם בסעיף 6(ב) לחוק. אלא שעיון בהלכה הפסוקה מלמד כי "תכונה" מכוונת לעניינים הנוגעים לזהותו או למאפייניו של בעליה (וראו למשל: ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר, פ"ד סב(1) 456, 494 (2007-2006); עניין סיעת בת-ים, עמ' 696; ע"א 218/96 ישקר בע"מ נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פסקה 29 (1997); בג"ץ 430/89 מאור שילוט ופרסום חוצות מואר בע"מ נ' עיריית כפר-סבא, פ"ד מג(3) 269, 271-270 (1989); ע"א 417/79 מרכוס נ' המר, פ"ד לז(2) 337, 353 (1983); ראו גם: ליכט, עמ' 70-69), כך שברי כי לא ניתן לסווג תניית בוררות באופן זה. כמו כן, בית משפט זה כבר נתן מקדמת דנא את דעתו באשר לאפשרות סיווגה של תניית בוררות כזכות או כחובה, בקבעו כי:

"כבר נאמר על סעיף בוררות שבחוזה שלא הרי סעיף כזה כהרי שאר הסעיפים בחוזה המטילים חובות או מקנים זכויות לצדדים […]. בעיקרו, אין זה מנגנון שהוקם על-ידי הצדדים כדי לפתור סכסוך או ליישב חילוקי דעות שנפלו ביניהם, ואין בו חובה לצד אחד או זכות לצד השני. אין לשבץ סעיף בוררות כזה בין חובות וזכויות, ולענין האבחנה הזאת אין זו אלא הוראה נייטרלית" (ע"א 256/63 "אטלנטיק" חברה לדייג בע"מ נ' רובין, פ"ד יח(2) 294, 297 (1964) (ההדגשה הוספה); ראו גם: עניין ברימר, פסקה 23).

נמצאנו למדים אפוא, כי גם סעיף 6(ב) לחוק אינו יכול לשמש אכסניה מתאימה להרמת מסך לשם צירוף צד להליך בוררות.

1. פועל יוצא מכל האמור הוא, אם כן, כי אף אחת מהחלופות המפורטות בסעיף 6 לחוק החברות אינה יכולה לשמש אכסניה לצורך ייחוס הסכם בוררות עליו חתומה חברה לבעל מניותיה, או לצורך ייחוס הסכם בוררות עליו חתום בעל מניות לחברה עצמה. לשון אחרת, מקום שבו בעל דין אינו חתום על הסכם בוררות, סעיף 6 לחוק החברות אינו יכול לספק מזור לצד המבקש לצרפו להליך. אכן, תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם הערתו של בית משפט זה בעניין רונן כמפורט לעיל, אולם דומה כי אין מנוס ממנה בשים לב להוראותיו של סעיף 6 לחוק, שכאמור לא נבחנו עד תום.

2. בנוסף אעיר כי הגם שבמבט ראשון ניתן לסבור שתוצאה זו עשויה לפתוח פתח לניצול אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה לצורך התחמקות מהסכמה לפנות לבוררות, איני סבור כי כך הם פני הדברים. בהינתן שמקור ההצדקה למעגל השלישי הוא הסכמת הצדדים כאמור, הרי שככל שקיימות אינדיקציות להסכמה אישית מצד אותו בעל דין שלא חתם על הסכם הבוררות, צירופו להליך יכול להיעשות מכוח המעגל הראשון (וראו גם את דבריו של השופט י' דנציגר בעניין רונן, פסקה 17). לכך יש להוסיף כי לא מן הנמנע שבנסיבות מסוימות כלים משפטיים אחרים יוכלו להביא לחיובו של בעל דין שאינו חתום על הסכם בוררות להצטרף להליך הבוררות, כגון דיני השליחות (ראו: עניין רונן, פסקה 17; ע"א 65/85 עיריית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ, פ"ד מ(3) 29, 48 (1986); ליכט, עמ' 82-80) כמו גם השתק ומניעות (ראו והשוו: רע"א 5394/09 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' ‏Kia Motors Corporations, פסקה 14 (27.6.2012); ע"א 7660/21 די.סי.אס חיזוק מבנים בע"מ נ' יוסף, פסקאות 5-2 ו-11 לפסק דיני (19.6.2023)). מכל מקום, אף אם חרף הכלים האמורים עדיין ייתכנו מקרים שבהם יעלה בידו של צד מסוים להתחמק מהצטרפות להליך בוררות הגם שהסכים לו מבחינה מהותית – צירופו בהתבסס על הסכמה של צד אחר להליך תוך התעלמות מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, מעורר לטעמי קשיים משמעותיים אף יותר.

גם לא למותר לציין, כי העובדה שאותו צד לא יצורף להליך הבוררות כבעל דין אין פירושה כי בעל הדין המבקש את צירופו יוצב לפני שוקת שבורה, שכן פתוחה לפניו הדרך לנקוט נגדו בהליך עצמאי בערכאה המתאימה. אין לכחד כי ניהול שני הליכים מקבילים, העשויים לעורר שאלות משותפות של עובדה ומשפט, טומן בחובו חוסר יעילות מסוים. אלא שהפתרון לכך אינו טמון ב"דילוג" מעל מסך ההתאגדות, כי אם בכלים דיוניים מתאימים כגון עיכוב הליכים מכוח דוקטרינת "הליך תלוי ועומד" (רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ (11.7.2013)) או אף פסיקת הוצאות. לכך יש להוסיף כי אי-צירופו של אותו צד אינה מונעת את האפשרות לזמנו כעד בהליך, מקום שבו הדבר נדרש (סעיף 13 לחוק הבוררות; ראו גם: רע"א 2870/24 מעון ילדים קרית צאנז נ' מנכ"ל קבוצת יכין, שי רייכר (8.4.2024)).

סיכומו של דבר אפוא, לדעתי אין מקום לעשות שימוש בסעיף 6 לחוק החברות לצורך צירוף של צד שלא חתם על הסכם הבוררות להליך בוררות, כאשר יובהר כי אין בכך כדי להשליך על מקרים אחרים הבאים בגדרו של מעגל ההרחבה השלישי שנקבע בעניין רונן.

מן הכלל אל הפרט

יישום האמור לענייננו מוליך למסקנה כי לא היה מקום להורות על צירופו של ליפשיץ להליך הבוררות מכוח מעגל ההרחבה השלישי, בהתבסס על הוראות סעיף 6(ב) לחוק החברות.

אכן, לצד צירופו של ליפשיץ מכוח המעגל השלישי טענו המשיבים לפני בית המשפט המחוזי כי יש להורות על צירופו גם מכוח מעגל ההרחבה הראשון ומעגל ההרחבה השני. ברם בית המשפט דחה טענות אלה, ואין מקום להתערב במסקנתו זו. באשר למעגל ההרחבה הראשון, נקבע כאמור כי לא הוכח שמתקיימות בענייננו נסיבות מהן ניתן להסיק על נטילת חבות אישית מצדו של ליפשיץ או לכוונה לקשירתו כצד להליך הבוררות, באופן המצדיק את צירופו. מדובר בקביעה עובדתית שניתנה לאחר ששמע בית המשפט את עדויות הצדדים בדיון לפניו והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי, וכידוע בקביעות מסוג זה אין מקום להתערב (רע"א 4541/20 פריינד נ' יעקב פופוביץ הרב, פסקה 6 (8.7.2020); רע"א 7421/18 אהרון נ' רוני הנדסה (ת.נ.פ.) בע"מ, פסקה 15 (16.12.2018)). לעניין מעגל ההרחבה השני, בהינתן שתאי היא חלק מהליך הבוררות, לא ניתן להכיר בליפשיץ כחליף שלה לצורך צירופו להליך (וראו: עניין רונן, פסקה 13; ע"א 10892/02 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, פסקה 16 (6.6.2005)), ועל כן גם בעניין זה לא נפל פגם במסקנת בית המשפט המחוזי.

סוף דבר: אציע לחבריי כי נקבל את הערעור ונורה על ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר צירוף ליפשיץ להליך. כן אציע כי בנסיבות העניין נורה על ביטול ההוצאות בהן חויב ליפשיץ על ידי בית המשפט המחוזי, וכי כל צד יישא בהוצאותיו בערכאה זו.

השופט אלכס שטיין:

אני מסכים.

השופט חאלד כבוב:

עיינתי בחוות דעתו המנומקת של חברי השופט ד' מינץ, ואני מסכים עם טעמיה ונימוקיה האיתנים; כמו גם עם מסקנתו הסופית, לפיה התוצאה המתחייבת בענייננו, על-פי שורת הדין, היא קבלת הערעור תוך ביטול החלטת בית המשפט המחוזי בדבר צירוף ליפשיץ להליך הבוררות. בתוך כך, שותף אני גם לחשש עליו מצביע חברי בחוות דעתו, שמא התוצאה אליה הגענו תאפשר, במקרים מסוימים, את ניצול אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה – על-מנת לחמוק מהסכמה מוקדמת שניתנה לפנות להליך בוררות. לעניין זה אוסיף מספר מילים.

כידוע, מוסד הבוררות הוקם על רקע מדיניות משפטית, אשר מבקשת לעודד את קיומו של מערך יעיל והוגן לפתרון סכסוכים, ובפרט סכסוכים המאופיינים בקצב מהיר, מחוץ לכותלי בית המשפט. אגב כך, מושגת מטרה כפולה: הן הקלת העומס הגדול הרובץ על בתי המשפט, הן קידום האינטרס הפרטי של בעלי הדין. קידום האינטרס הפרטי של בעלי הדין נובע מיכולתם לעצב את הכללים הדיוניים בהליך ואת מסגרת הסמכויות הנתונות לבורר. זאת, בלא כבילות לדין המהותי, לסדרי הדין ולכללי הראיות (רע"א 3024/18 טי.אם.אף מדיה פורס שותפות מוגבלת נ' נחמני צפריר בע"מ, פסקה 13 (12.06.2018); רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 617 (2003)). כך, מוסד הבוררות מאפשר "למתדיינים המבכרים זאת לברר את המחלוקת ביניהם שלא בבתי המשפט", באמצעות הליך מהיר, יעיל, גמיש ודיסקרטי (אורי גורן בוררות 17 (2018)).

ניצול לרעה של מסך ההתאגדות על מנת לחמוק מהסכמה מוקדמת לשימוש בהליך בוררות כמנגנון לפתרון סכסוכים, בחסות פרשנותו הלשונית של הדין ויישומה של ההלכה הפסוקה, עשוי להוות משב רוח צונן כלפי הליך הבוררות, ולפגוע בתמריץ החשוב שיש לבעלי הדין לפנות להליך מסוג זה. כאמור, הליך הבוררות, מעצם טבעו כהליך המעוצב על-ידי הצדדים, נועד להביא לפתרון מהיר וישים בין צדדים שנקלעו לסכסוך, תוך צמצום עלויות ושמירתו כבלתי-פומבי. במצב דברים שבו יתעצם החשש המתואר לעיל לשימוש בלתי-הוגן במסך ההתאגדות, צדדים עלולים להדיר רגליהם מהליך הבוררות, לכתחילה, ובכך יסוכל גם רצון המחוקק.

משכך, נכון לטעמי להפנות את הזרקור לפתרון שהוצע על-ידי חברי להפגתו של חשש זה, בהטעימו כי "הרי שככל שקיימות אינדיקציות להסכמה אישית מצד אותו בעל דין שלא חתם על הסכם הבוררות, צירופו להליך יכול להיעשות מכוח המעגל הראשון". בהקשר זה ברצוני להדגיש, כי אכן, על-מנת למנוע את אותו שימוש מניפולטיבי במסך ההתאגדות, במצבים שבהם נטען שניתנה הסכמה כאמור, על בית המשפט לבחון היטב ולמצות עד תום את בחינת האינדיקציות הנטענות לקיומה של אותה הסכמה, אשר עשויה להיות מפורשת או משתמעת (רע"א 1249/12 לידר ניהול ופיתוח בע"מ נ' שרבט מלכיאל ובניו לעם בע"מ, פסקה 16 (05.04.2012)).

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ.

ניתן היום, ‏ו' בתמוז התשפ"ה (‏2.7.2025).