חדל"פ – חוב פיצויי הפיטורים בגין תקופת העסקת עובד עובר למועד מתן הצו לפתיחת הליכים הינו של מעסיק קודם, לעומת המעסיק לאחר צו פתיחת הליכים

בית המשפט העליון פסק כי יש לראות בעובד אשר המשיך לעבוד בחברה לאחר מועד מתן צו הקפאת ההליכים (חלק מחובות עבר בהליך חדל"פ) כמי שפוטר והועסק על ידי מעסיק אחר (החברה בפירוק) (חוב הנאמן).

שופט דוד מינץ:

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' טאובר) מיום 25.9.2024 בחדל"ת 3577-04-20, בה נקבע כי המבקש מנוע מלנקוט בהליכים לגביית פיצויי הפיטורים המגיעים לו כעובד לשעבר אצל משיבה 1 בגין התקופה שלפני מועד מתן צו לפתיחת הליכים שניתן בעניינה.

הרקע לבקשה

1. משיב 2 (להלן: המשיב) הוא מנהלה ובעל מניותיה של משיבה 1, חברה העוסקת במתן שירותי בידוד צנרת תעשייתית לתחנות כוח (להלן: החברה; השניים יכונו יחדיו להלן: המשיבים). במהלך שנת 2019 נקלעה החברה לקשיים תזרימיים אשר הלכו והתעצמו עם פרוץ מגפת הקורונה. על רקע זה, ביום 3.4.2020 פנו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צו לפתיחת הליכים בעניינה של החברה לצורך הפעלתה ושיקומה הכלכלי, על פי הוראות חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון או החוק). ביום 7.4.2020 הורה בית המשפט על מתן צו הקפאת הליכים נגד החברה (המכונה בחוק כצו לפתיחת הליכים ולפיכך יכונה להלן: הצו לפתיחת הליכים או הצו) וכן על הקפאת הליכים נגד המשיב עצמו. עוד הורה בית המשפט על מינויו של משיב 4 לנאמן על נכסי החברה (להלן: הנאמן).

2. ביום 30.4.2020 הגיש הנאמן דוח לבית המשפט בו צוין בין היתר כי החברה העסיקה 5 עובדים אשר הוצאו לחל"ת ביום 17.3.2020 נוכח התפשטות מגפת הקורונה, וכי נכון למועד הדוח לא מועסקים על ידה עובדים במסגרת הפעלתה. כן צוין כי הוא, הנאמן, פועל בשיתוף עם המשיב לקידום מהיר של תכנית לשיקום כלכלי מוצעת, אשר תובא לאישור בית המשפט לאחר העלאתה באסֵפות הנושים, וכי מימושה יצריך העסקתם של 4 עובדים.

3. בחלוף כשבוע ימים, ביום 7.5.2020 הגיש הנאמן עדכון בדבר תוצאות אסֵפות הנושים שכונסו ביחס לתכנית המוצעת ובקשה לקיים דיון על מנת להביא לאישורה. לצד פירוט עיקרי התכנית המוצעת, פורטו בבקשה, בין היתר, תביעות החוב שהוגשו נגד החברה, הכוללות תביעות חוב בדין קדימה של חמשת העובדים שהוצאו לחל"ת ובכללם המבקש. ביום 11.5.2020 נקבע דיון בבקשת הנאמן, ובפסק דין מאותו היום אישר בית המשפט את התכנית לשיקום כלכלי של החברה. בהמשך לכך, ביום 1.6.2020 חזר המבקש לעבוד בחברה וזאת עד אשר פוטר ביום 31.8.2022.

4. מספר חודשים לאחר פיטוריו, ביום 2.1.2023 הגיש המבקש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה לחיוב המשיבים לשלם לו סכומים שונים, ביניהם תשלומים לקרן פנסיה, הפרשי שכר עבודה, פיצויי פיטורים והשלמת דמי הבראה (סע"ש 4594-01-23). כחודשיים לאחר מכן, ובעקבות דין ודברים עם המשיבים, ביום 13.3.2023 פנה המבקש לבית המשפט של חדלות פירעון בבקשה לקבל היתר לניהול ההליך המשפטי בבית הדין לעבודה. נטען כי התביעה בבית הדין עוסקת בעיקר בחובות אשר התגבשו לאחר אישור התכנית לשיקום כלכלי בעניינה של החברה ועל כן יש להתיר לו לנהל אותה, או לכל הפחות ביחס לחובות שהתגבשו לפני האישור האמור. כן ציין המבקש כי התברר לו לאחרונה שתביעת החוב שהוגשה מטעמו נגד החברה, הייתה חסרה ולא כללה רכיב של פיצויי פיטורים.

5. בהחלטתו מיום 16.4.2023 קבע בית המשפט כי כל חוב שנוצר לטובת המבקש בגין עבודתו בחברה עובר למתן הצו לפתיחת הליכים הוא חוב בר-תביעה בהליך, ואין הצדקה להתיר הגשת תביעה בעניינו מחוץ לכותלי הליך חדלות הפירעון. כן נקבע כי ככל שנוצרה לטובת המבקש יתרת חוב עבור התקופה שלאחר מועד מתן הצו, הוא יהיה רשאי לנהל בגינה הליך נפרד והחברה תהיה רשאית להתגונן מפניו (להלן: ההחלטה מיום 16.4.2023).

6. על רקע זה תיקן המבקש את התביעה שהגיש לבית הדין לעבודה, כך שעודכנו בו רכיבי התשלומים הנוגעים לקרן הפנסיה ולהשלמת דמי הבראה, ואילו רכיב פיצויי הפיטורים – שהוא העומד במוקד המחלוקת בענייננו – נותר כמות שהוא. בנוגע לרכיב זה טען המבקש בתביעתו, כי הוא הועסק בחברה במשך למעלה מ-13 שנים עד אשר פוטר בשנת 2022, ובגין כך הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך של כ-205,000 ש"ח. מנגד, המשיבים טענו בין היתר כי המבקש זכאי לתבוע בבית הדין לעבודה פיצויי פיטורים אך ורק עבור התקופה שלאחר מתן הצו לפתיחת הליכים. לעומת זאת את הפיצויים המגיעים לו לטענתו בגין התקופה שהחל לעבוד בחברה ועד למועד מתן הצו, היה עליו לתבוע בדרך של הגשת תביעת חוב לנאמן. זאת שכן באותה עת הופסקה העסקתם של כלל העובדים בחברה, והובהר להם כי עליהם להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). כך אכן עשה המבקש, אולם מסיבותיו שלו בחר שלא לתבוע את רכיב פיצויי הפיטורים, ורק במהלך ניהול הליך חדלות הפירעון הגיש תביעה מתוקנת למל"ל. במענה לטענות אלה טען המבקש כי הוא אמנם הוצא לחל"ת בחודש מרץ 2020, אך הוא לא פוטר בעקבות כניסתה של החברה להליך חדלות פירעון ועל כן מדובר בתקופת העסקה אחת רציפה. מה גם, שאף בתקופת החל"ת הוא המשיך לעבוד בחברה.

7. ביום 7.5.2024 ניתן פסק דינו של בית הדין לעבודה. בהקשר לענייננו נקבע כי יש לדחות את טענת המשיבים לפיה המבקש הועסק בחברה בשתי תקופות עבודה נפרדות. זאת, מכיוון שהחל"ת בו שהה המבקש נמשך פחות משישה חודשים, כך שיש לראות בו כמי שהועסק ברציפות לעניין פיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963; שהמבקש לא קיבל מהמשיבה מכתב פיטורים בשנת 2020; שבתלושי השכר שלו לאחר חזרתו מהחל"ת צוין שהוא החל את העסקתו בחברה בשנת 2009, באופן המצביע על כך שגם מבחינת החברה מדובר בתקופת העסקה רצופה; ושבמסגרת הליך חדלות הפירעון דחה המל"ל את תביעתו לפיצויי פיטורים תוך שנקבע כי העסקתו בחברה נמשכה לאחר שהיא שוקמה בהסדר שאושר על ידי בית המשפט. עוד נקבע כי יש לדחות את טענת המשיבים לפיה היה על המבקש לתבוע את פיצויי הפיטורים במסגרת הליך חדלות הפירעון, שכן עילת התביעה נולדה בעת פיטוריו בשנת 2022, היינו זמן רב לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים. בסיכומו של דבר חויבו המשיבים לשלם למבקש פיצויי פיטורים בסך כולל של 128,408 ש"ח.

8. על רקע זה פנו המשיבים לבית המשפט של חדלות פירעון בבקשה בה טענו כי בשים לב להחלטה מיום 16.4.2023, פסק הדין של בית הדין לעבודה ניתן בהיעדר סמכות עניינית. כן נטען כי תביעת החוב שהגיש המבקש בסוגיית פיצויי הפיטורים עבור התקופה שלפני מועד מתן הצו הוכרעה על ידי הנאמן, וכי הסכום שנפסק על ידי הנאמן נמוך מזה שקבע בית הדין ביחס לאותה תקופה. על כן התבקש בית המשפט להורות על ביטול חיובי המשיבים בפיצויי פיטורים עבור התקופה שלפני מתן הצו לפתיחת הליכים, ועל תיקון פסק הדין באופן שבו המבקשים ישלמו פיצויי פיטורים בגובה שנקבע על ידי הנאמן.

9. בתגובה לכך טען המבקש בין היתר, כי הזכות לפיצויי פיטורים התגבשה רק במועד סיום העסקתו שחל לאחר מועד מתן הצו, ועל כן פסק דינו של בית הדין איננו חורג מגדרי ההיתר שניתן לניהול ההליך בהחלטה מיום 16.4.2023. כן נטען כי משלא העלו המשיבים טענות אלו לפני בית המשפט של חדלות פירעון קודם לכן ונתנו לסוגיה להתברר בבית הדין לעבודה, פירוש הדבר הוא כי הם הסכימו שמדובר בשאלה שהכרעה בה תיעשה על ידי בית הדין. הנאמן מצדו הצטרף לטענות המשיבים וטען כי המבקש לא היה רשאי להגיש תובענה בגין פיצויי פיטורים עבור התקופה שעובר למועד מתן הצו לפתיחת הליכים, ועל כן אין לשאלה האם הייתה הסכמה משתמעת של המשיבים לניהול ההליך בבית הדין שום נפקות. לטענתו, פסיקת בית הדין בנוגע לפיצויי הפיטורים ניתנה בחוסר סמכות עניינית משעה שהיא עסקה בחיובים שקדמו למועד מתן הצו שלגביהם לא ניתן למבקש היתר לנהל הליך בבית הדין, ועל כן היא בטלה מעיקרה.

10. ביום 11.6.2024 קבע בית המשפט כי חרף האמור בהחלטה מיום 16.4.2023, המבקש לא תיקן את כתב התביעה שהוגש על ידו לבית הדין לעבודה, ולפיכך בכל הנוגע לפיצויי הפיטורים עבור התקופה שקדמה למועד מתן הצו יחול המתווה שנקבע בהחלטה מיום 16.4.2023. בהחלטה נוספת מיום 4.7.2024 נדחתה בקשת המבקש לקיום דיון במעמד הצדדים ולדון מחדש בסוגיית פיצויי הפיטורים.

11. ברם, חרף האמור הודיע המבקש למשיבים כי בכוונתו לפעול לגביית מלוא החוב מושא פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה במסגרת הליכי הוצאה לפועל. על רקע זה פנו המשיבים ביום 16.8.2024 לבית המשפט של חדלות פירעון בבקשה להורות כי חרף קביעת בית הדין האזורי לעבודה, המבקש זכאי לקבל רק את רכיב פיצויי הפיטורים בגין התקופה שלאחר מועד מתן הצו לפתיחת הליכים, כאשר חוב העבר ישולם בהתאם להכרעת החוב והסדר הנושים; וכי המבקש מנוע מלנקוט בהליכי הוצאה לפועל בגין חוב העבר.

12. המבקש התנגד לבקשה וביקש לקבוע דיון בבקשה לפני בית המשפט. בהחלטה מיום 28.8.2024 הורה בית המשפט על קיום דיון ביום 1.10.2024, אך בהמשך, עוד טרם נערך דיון כאמור, ביום 25.9.2024 ניתנה החלטה בה נעתר לבקשת המשיבים לגופה. תחילה צוין כי המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לסך של 19,363 ש"ח, המהווה את ההפרש בין הכרעת הנאמן לגבי פיצויי הפיטורים המגיעים למבקש בגין התקופה שלפני מתן הצו לפתיחת הליכים, לבין קביעת בית הדין לעבודה ברכיב זה. בהמשך חזר בית המשפט על כך שבהחלטתו מיום 16.4.2023 ניתן למבקש היתר להגיש תביעה בנוגע לזכאות כספית שהתגבשה רק לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים. אלא שפיצויי הפיטורים בגין התקופה שלפני מתן הצו אינם זכות שנולדה לאחר נתינתו. על כן אף מבלי להידרש לשאלת בטלותו של פסק הדין, לא קמה למבקש הזכות להיפרע מכוחו ביחס לזכויות הכספיות המגיעות לו בגין התקופה שלפני מתן הצו, ובפרט ביחס לסכום ההפרש שבין הכרעת הנאמן לבין הכרעת בית הדין לעבודה ביחס לחוב פיצויי הפיטורים. לפיכך נקבע כי המבקש מנוע מלנקוט בכל הליך העוקף את החלטות בית המשפט, ובפרט באופן של הליכי גבייה במסגרת הליכי הוצאה לפועל.

13. ביום 26.9.2024 הגיש המבקש בקשה לביטול ההחלטה, בה טען כי ככל הנראה נפלה שגגה במתן ההחלטה נוכח העובדה שהדיון שקבע בית המשפט טרם התקיים. כן נטען, כי בהחלטת בית המשפט ישנה התייחסות לטענות שהעלה הנאמן אשר לא התאפשר למבקש להתייחס אליהן. ביום 29.9.2024 דחה בית המשפט את הבקשה וקבע כי נוכח המצב הביטחוני והעובדה שניתן מענה לכל הטענות שהועלו על ידי הצדדים, אין עוד מקום לקיום הדיון שנקבע ליום 1.10.2024.

תמצית טענות הצדדים בבקשה

14. לטענת המבקש, זכאותו לפיצויי פיטורים נולדה שנתיים וחצי לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים. לפיכך, פיצויים אלה אינם מהווים "חוב עבר" כהגדרתו בחוק חדלות פירעון, וממילא אינם בגדר חוב בר-תביעה בהליך חדלות הפירעון. בנסיבות אלה, ומשעה שבהחלטה מיום 16.4.2023 בית המשפט אישר לו לנהל תביעה לפני בית הדין לעבודה ביחס לכל חוב שאינו בר-תביעה בהליך חדלות הפירעון, לא נפל פגם בהתנהלותו של המבקש או בפסק דינו של בית הדין. בית המשפט שגה עת מנע ממנו לנקוט בהליכי גבייה מבלי שכלל התייחס לשאלת הסמכות העניינית הנתונה כאמור לבית הדין לעבודה. כן נטען כי לא היה מקום לקבל את טענות המשיבים שכן במסגרת ההליך לפני בית הדין לעבודה הם התייחסו לסוגיית פיצויי הפיטורים בכל הזדמנות אפשרית, מבלי שכפרו בסמכותו להכריע בה. רק לאחר שנוכחו כי פסק הדין אינו נושא חן בעיניהם, העלו טענה לחוסר סמכות, ואף זאת רק לפני בית המשפט המחוזי ולא לפני בית הדין עצמו.

15. נוסף על האמור טען המבקש כי מעולם לא ביקש לקבל פיצויי פיטורים בסכום העולה על הסכום המגיע לו, וכי התנהלות המשיבים לאורך ההליך – לרבות הגשת תביעת חוב חסרה בשמו למל"ל והעלאת טענות לחוסר סמכות עניינית של בית הדין לעבודה – מגלמת את חוסר תום ליבם הקיצוני ואת שאיפתם שלא לשלם לו את פיצויי הפיטורים המגיעים לו על פי דין. כמו כן, בית המשפט שגה בכך שסגר את שעריו לפניו מבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו בעל-פה אף לא פעם אחת, ושגה אף בכך שביטל את הדיון שנקבע מבלי לאפשר לו לטעון נגד כך ובניגוד לכללי הצדק הטבעי. זאת ועוד, החלטת בית המשפט חוטאת לאמת העובדתית מכיוון שהיא מביאה להעדפת קביעות הנאמן על פני קביעותיו של בית הדין לעבודה, המבוססות על הליך משפטי סדור ומדויק יותר. בנוסף, הכרעת החוב של הנאמן ניתנה זמן קצר לפני פסק דינו של בית הדין לעבודה, באופן המצביע על כך שהמבקש לא ניסה במעשיו לעקוף אותה או להתחרות עמה; ובית המשפט שגה בכך שלא התייחס להבחנה בין המשיב לבין החברה, הבחנה שיש לה נפקות בהתחשב בכך שבית הדין לעבודה הורה על הרמת מסך ההתאגדות המפריד ביניהם.

16. מנגד, המשיבים טענו כי יש לסלק את הבקשה על הסף בשל מעשה עשוי ושיהוי. זאת שכן היא הוגשה לאחר שחולקו כספי ההסדר לנושים – לרבות פיצויי הפיטורים בגין התקופה שלפני מתן הצו לפתיחת הליכים – ולאחר שהמשיבים קיבלו הפטר מחובותיהם. השיהוי הניכר בהגשתה עולה אף כדי חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. הודגש בהקשר זה כי המבקש לא הגיש בקשה לעיכוב ביצוע חלוקת הכספים לנושים, ואף לא ערער על הכרעת החוב של הנאמן או על ההחלטות הרבות שניתנו זה מכבר על ידי בית המשפט המחוזי בעניין. בהמשך לכך נטען כי הלכה למעשה הבקשה אינה אלא ניסיון להגיש ערעור "בדלת האחורית" על החלטות חלוטות שהכריעו כאמור זה מכבר בסוגיית פיצויי הפיטורים, וגם מטעם זה יש לדחותה על הסף. אם לא די בכך, המבקש בעצמו הגיש תביעת חוב בה נכלל בין היתר רכיב פיצויי הפיטורים, ולכן הוא מושתק מלתבוע רכיב זה במסגרת הליך אחר או לטעון כי הוא זכאי להיפרע מכוח פסק הדין של בית הדין לעבודה. בכל מקרה, משלא הגיש ערעור על הכרעת החוב כאמור, אין מקום לנצל את ההליך דנן כדי לערער על הכרעתו. לגופו של עניין, נטען כי רכיב פיצויי הפיטורים עד למועד הצו לפתיחת הליכים משולם לעובד מקופת ההסדר או מהמל"ל, גם אם הוא ממשיך לעבוד בחברה, והחלוקה שמנסה המבקש לערוך שגויה מבחינה משפטית. כמו כן, בית הדין לעבודה לא היה מוסמך להכריע ברכיב פיצויי הפיטורים שמהווה חוב עבר, אלא בית המשפט של חדלות פירעון. באשר לביטול הדיון שנקבע, נטען כי בית המשפט רשאי היה ליתן את החלטתו על בסיס החומר שהוגש על ידי הצדדים, ובצדק קבע כי בנסיבות העניין לא היה כל צורך לקיים דיון. באשר לטענה כי לא ניתן משקל להרמת המסך עליה הורה בית הדין לעבודה, נטען כי אין מקום לחייב בעל מניות בתשלומים שהם חלק מהסדר הנושים, ועל אלה להיות משולמים רק מקופת ההסדר. לבסוף נטען כי יש לדחות בשתי ידיים את טענות המבקש בנוגע לחוסר תום הלב של המשיבים ולהתנהלותם. המשיבים פעלו בתום לב ושילמו את מלוא הכספים אותם הורה בית המשפט של חדלות פירעון לשלם, וטענות המבקש אינן אלא ניסיון לבצע העדפת נושים פסולה ולהלך עליהם אימים.

17. הנאמן סבר אף הוא כי דין הבקשה להידחות על הסף. לעמדתו, טענות המבקש מהוות במהותן ערעור על הכרעת החוב שניתנה על ידו, לאחר שזו הפכה חלוטה ועל בסיסה חולקו כספים לנושים וניתן הפטר למשיבים. משלא הגיש המבקש ערעור על הכרעת החוב, אין הוא רשאי לנקוט כעת בהליך עוקף. יתרה מזאת, כבר ביום 11.6.2024 קבע בית המשפט כי אין בפסק דינו של בית הדין לעבודה כדי להשליך על החובות לתקופה שלפני מתן הצו לפתיחת הליכים. משלא טרח המבקש להשיג על החלטה זו, אין באפשרותו לתקוף אותה עתה במסגרת ההליך דנן. עוד נטען כי אף לגופו של עניין יש לדחות את הבקשה. בהחלטה מיום 16.4.2023 בית המשפט נתן למבקש היתר מוגבל להגיש תביעה לבית הדין לעבודה נגד החברה, כאשר מההחלטה עולה בבירור כי ההיתר ניתן אך ורק ביחס לחיובים שנוצרו לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים. אלא שהמבקש התעלם מהוראות בית המשפט ופעל בחוסר תום לב עת נמנע מלתקן את תביעתו בנוגע לרכיב פיצויי הפיטורים. כמו כן, הלכה למעשה בית הדין לעבודה שאב את סמכותו לדון בתביעה מכוח ההיתר שניתן על ידי בית המשפט של חדלות פירעון, ועל כן כלל לא היה מוסמך להידרש לתביעה במתכונת שבה הוגשה. מכל מקום, קביעותיו בנוגע לחיובים שנוצרו עובר למועד מתן הצו לפתיחת הליכים ניתנו בחוסר סמכות עניינית ובטלות מעיקרא. בנוסף, אין לקבל את טענת המבקש כי פיצויי הפיטורים הם זכות שנולדה לאחר מועד מתן הצו, שכן כל חיוב שנוצר לעובד עד למועד זה, לרבות פיצויי פיטורים, ישולם לו מקופת ההסדר או מהמל"ל אף אם מדובר בעובד שהמשיך לעבוד בחברה. באשר לדיון שבוטל נטען כי לא נפל בכך פגם נוכח המצב הביטחוני ששרר באותה תקופה ובהינתן שמלוא טענות הצדדים בנוגע לסוגיה הונחו לפני בית המשפט. לבסוף נטען כי הסדר הנושים בעניינה של החברה אושר לפני למעלה מחמש שנים, ומשלא השיג המבקש על ההסדר, אין מקום במסגרת הליך זה לפתוח את הליכי חדלות הפירעון של החברה מבראשית.

18. הממונה החרה-החזיק אחר נימוקי הנאמן והמשיבים. נטען כי ההכרעה בשאלה האם חוב הוא בגדר "חוב עבר" כהגדרתו בחוק מצויה בסמכותו הייחודית של בית המשפט של חדלות פירעון, וכי סמכות זו חלה גם לגבי מקרים הנתונים באופן רגיל לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. אמנם, בית המשפט רשאי להורות כי בירורו של חוב מסוים ייעשה בבית הדין, אך בענייננו בית המשפט הבהיר במפורש כי הוא מתיר ניהול תביעה בבית הדין לעבודה אך ורק לגבי חובות שאינם בגדר "חובות עבר". כמו כן, המבקש אכן הגיש תביעת חוב במסגרת הליך חדלות הפירעון, תוך שפעל להגדלת היקפה כך שתכלול את פיצויי הפיטורים. בכך הוא גילה דעתו ביחס לשאלה מהו חוב עבר הכלול במסגרת תכנית השיקום. לפיכך, הניסיון להתבסס על פסק דינו של בית הדין לעבודה אינו אלא מקצה שיפורים שנועד לאפשר למבקש לזכות בסכום נוסף מעבר לזה שהנאמן אישר במסגרת תוכנית השיקום, וזאת אין לאפשר.

דיון והכרעה

19. שעה שהבקשה מעוררת סוגיה עקרונית הטעונה הבהרה, ראיתי מקום לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על-פיה, מכוח הסמכות הנתונה בתקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. משכך, המבקש ייקרא להלן: המערער. יחד עם זאת אומר כבר עתה כי להשקפתי, דין הערעור להידחות.

20. הליך חדלות פירעון, כפי שמורה סעיף 1 לחוק, נועד להסדיר את פירעון חובותיו של חייב, יחיד או תאגיד, במטרה להביא ככל האפשר לשיקומו הכלכלי, תוך השאת שיעור החוב שיפרע לנושים. לב ליבו של ההליך המתנהל לפני בית המשפט של חדלות פירעון, טמון בהסדרתם של "חובות עבר" כהגדרתם בסעיף 4 לחוק, והם אשר תוחמים את גבולותיו. הגדרתם של חובות אלו משמיעה כי הצו לפתיחת הליכים נגד החייב מייצג את "קו פרשת המים" בנוגע לחובות המוסדרים בהליך, במובן זה שהוא יוצר חיץ בין חובות שנוצרו לפניו – אותם ניתן לתבוע ולגבות אך ורק בגדרי ההליך הקולקטיבי המתנהל בעניינו של החייב; לבין חובות שנוצרו או ייווצרו לאחריו – אשר אותם ניתן לתבוע ולגבות בהליך נפרד (ראו והשוו בעניין זה: סעיפים 3(א) ו-29(5) לחוק; ע"א 6553/20 עיריית תל אביב יפו נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקאות 12-11 (29.7.2021) (להלן: עניין עיריית תל אביב); רע"א 8038/20 ב.ר.ן יזמות והשקעות בע"מ נ' חיים ומשה מנגד בע"מ (בפירוק), פסקאות 18-19 (26.1.2021); דוד האן דיני חדלות פירעון 125 (מהדורה שנייה, 2018) (להלן: האן)). כל זאת כמובן בכפוף לסמכותו של בית המשפט להתיר לנושה לפתוח הליך או להמשיך בניהול הליך משפטי קיים נגד חייב, לפי סעיף 29(5) לחוק, אם מתקיימים טעמים מיוחדים לכך (וראו בפסיקת בית המשפט המחוזי (השופטת א' לושי-עבודי): פר"ק (מחוזי תל אביב) 14785-05-18 דרך התאנה בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי תל אביב, פסקאות 24-21 (8.3.2020); חדל"ת (מחוזי תל אביב) 47452-03-21 צ. גורן – ד. מגידו בניה בע"מ נ' ממונה על חדלות פירעון – מחוז ת"א, פסקה 9 (17.10.2021); כן ראו לפי הדין הקודם לגבי יחיד: עניין עיריית תל אביב, פסקה 12; ולגבי תאגיד: ע"א 2280/08 ניצן ענבר פרוייקטים (1992) בע"מ נ' חירם גת חברה להנדסה בע"מ, פסקה 5 (4.1.2011); ע"א 8327/07 שוב נ' רו"ח שמואל רוזנבלום, פסקה 2 (23.12.2007)).

21. כפועל יוצא מההבחנה בין סוגי החובות, הצו לפתיחת הליכים מהווה "קו פרשת מים" גם בהקשר נוסף. החל ממועד מתן הצו, יש לראות בישות המתנהלת בהליך חדלות פירעון כישות שונה ונפרדת מזו שנקלעה לקשיים כלכליים עובר למועד מתן הצו. לא הרי החברה במתכונתה עובר למועד מתן צו לפתיחת הליכים אשר התמודדה עם חובותיה, כהרי החברה הנמצאת בתוך הליך חדלות פירעון או אשר יצאה לדרך חדשה ופועלת לשיקומה לפי תכנית לשיקום כלכלי. הראשונה שבהן – שנוהלה על ידי מנהליה המקוריים וקרסה מבחינה כלכלית – "הוקפאה" עם מתן הצו, ותחתיה קמה ישות חדשה – המנוהלת הלכה למעשה על ידי הנאמן (סעיף 43 לחוק). אף אם מבחינה טכנית שתי הישויות נושאות שם זהה, מבחינה מהותית הן שונות ונבדלות זו מזו.

22. ההבחנה בין הישויות השונות של החברה שנקלעה להליך חדלות פירעון משפיעה על הקשרים שונים הנוגעים לפעילותה, ובין היתר על עובדיה, הן באשר לחובות החברה כלפיהם ולזכויות שהצטברו להם כלפיה עובר לכניסתה להליך; הן באשר לזכויותיהם לאחר מתן הצו לפתיחת הליכים. עובר לכניסתו של החוק לתוקף, שעה שפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, פקודת החברות, התשמ"ג-1983 וחוק החברות, התשנ"ט-1999 (חלק תשיעי, פרק שלישי, סימן ב') משלו בכיפה (להלן: הדין הישן), ההלכה הייתה כי מתן צו פירוק לחברה נחשב כהודעת פיטורים לעובדיה (רע"א 5222/05 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק קבוע של עמותת ביקור חולים הוספיטל, פסקה 5 (25.8.2005); וראו: חנה הרדוף זכויות עובדים בחילופי מעבידים בפירוק חברה ובכינוס נכסים 54-53 (1988); מיכל הורוביץ הגנה על זכויות עובדים במסגרת הבראת חברות 196-186 (2003) (להלן: הורוביץ); האן, עמ' 88, 1006-1005; כן ראו מעמד העובדים אל מול "מפרק זמני" ו"מפרק מפעיל" ובחברה בשיקום: ע"א 9555/02 זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, פ"ד נט(1) 538, 559 (2009); מיכל הורוביץ "מעמדן של זכויות העובדים בעת שיקומה של חברה – המצוי והרצוי" הפרקליט מז 148 (תשס"ד-תשס"ה)). כיום, ההשפעה של כניסת החברה להליך על זכויות העובד באה לידי ביטוי כבר עם מתן צו לפתיחת הליכים (וראו לעניין זה למשל: חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק המל"ל) ובמיוחד בסעיפים 183-180 שבו בהם נקבע כי חלף תשלום גמלה החל מפירוק חברה, בא מועד מתן צו לפתיחת הליכים). משמעותו של דבר, שהחל ממועד הצו לפתיחת הליכים, הלכה למעשה מעסיקו של העובד הוא ישות אחרת-חדשה.

23. הבחנה זו בין הישויות השונות של המעסיק הייתה ועודנה בעלת חשיבות לא מבוטלת, אם כי זכויותיהם של העובדים מוגנות במשך כל הליך חדלות הפירעון – עד גבול מסוים – הן בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 והן בחוק המל"ל. לא ניתן לערבב אפוא בין חובות החברה על ישויותיה השונות כלפי העובדים, ויש לדון בהם לפי מועד התגבשותם – כלפי החברה עובר למתן צו פתיחת ההליכים; וכלפי החברה לאחר מתן הצו (בין אם ב"בהפעלה" לפי חלק ב', פרק ז', סימן א' לחוק; בין אם ב"פירוק" לפי חלק ב', פרק ח' לחוק; ובין אם ב"שיקום" לפי חלק ב', פרק ז', סימן ג' לחוק). בעוד ש"חוב עבר" כהגדרתו בסעיף 4 לחוק עד לכניסת החברה להליך חדלות פירעון יאושר לפי סעיף 209 על ידי הנאמן במסגרת תביעת חוב; חוב שנוצר בעת הפעלת החברה יוסדר באחריות הנאמן לפי סעיפים 79-59 לחוק; וחוב שנוצר לאחר אימוץ שיקומה הכלכלי של החברה ייפרע על ידי החברה במעטה של ארגונה החדש לפי סעיף 91 לחוק.

24. לעניין זה, יפים גם כיום הדברים אשר נכתבו בשעתו בדין הישן בעניין פיצויי פיטורים במסגרת הליך "הבראת חברות" הדומה במאפייניו להליך השיקום הכלכלי שבא תחתיו במסגרת כניסתו לתוקף של החוק:

"המתח בין דיני עבודה לבין דיני חברות בא לידי ביטוי במקרה שבו העובדים ממשיכים לעבוד בתקופת הקפאת ההליכים אצל הנאמן/המנהל המיוחד, אך מפוטרים במהלך הקפאת ההליכים או לאחר שנסתיימה הקפאת ההליכים ואושר הסדר הנושים. מבחינת דיני העבודה מדובר בעבודה ב'מקום עבודה אחד' כלשון סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, ואולם מבחינת דיני חברות המצב שונה. העובדה שעובד ממשיך בעבודתו בחברה בהקפאת הליכים, אינה משנה את ההלכה בדיני חברות על פיה יש לקבוע את זכויות העובד כנושה כלפי החברה, נכון למועד מתן צו הקפאת ההליכים. באותה מידה נקבעות גם זכויותיהם של ספקים ונושים אחרים, כולל אלה שמועד פירעון חובותיהם טרם הגיע. קביעת הזכויות והחובות נכון למועד מתן צו הקפאת ההליכים, נועדה להפריד הפרדה מוחלטת בין החובות שנצברו עד לקבלת צו הקפאת הליכים, לבין חובות אחרים שעשויים לבוא לעולם בעתיד. הקביעה דרושה כדי למנוע רצף של חובות הקודמים לתקופת ההקפאה וכדי למנוע מצב שבמסגרתו החברה לא תוכל להשתחרר מחובות העבר או מחלק מחובות אלה, ולהשתקם" (הורוביץ, עמ' 204-203).

25. בענייננו, המערער חדל לעבוד בשירות החברה "המקורית" עם מתן הצו לפתיחת הליכים בעניינה, דבר שהביא מיניה וביה להתגבשות חוב החברה לשלם פיצויי פיטורים בגין תקופת העסקתו לפני מועד מתן הצו לפתיחת הליכים. במילים אחרות, יש לראות במערער אשר המשיך לעבוד בחברה לאחר מועד מתן צו הקפאת ההליכים כמי שפוטר והועסק הלכה למעשה מחדש על ידי מעסיק אחר (וראו והשוו למצב הדומה החל בעת מתן צו פירוק: ציפורה כהן פירוק חברות 67-66 (מהדורה שנייה, 2016); ע"ע (ארצי) 694/05 חסון נ' אגודת מימי מבואות ירושלים (בפירוק), פסקאות 17-16 (28.5.2006)). על כן האפשרות שמציע המערער, לפיה חוב פיצויי הפיטורים כלפיו התגבש רק במועד שבו הופסקה עבודתו בחברה באופן סופי, אינה נכונה כלל. אדרבה, יש בה כדי לפגוע בעיקרון השוויון בין הנושים ולחתור תחת מטרות הליך חדלות הפירעון והשימוש בצו לפתיחת הליכים להגשמתן. משכך, אין לקבל את טענת המערער כי חוב פיצויי הפיטורים בגין תקופת העסקתו עובר למועד מתן הצו לפתיחת הליכים, איננו בגדר "חוב עבר" לפי סעיף 4 לחוק.

26. נוכח המסקנה האמורה לא ראיתי צורך להכריע ביתר טענותיהם של כלל המשיבים בנוגע להתנהלותו של המערער. אעיר רק, כי על פניו יש ממש בטענה לפיה בקשת רשות הערעור מהווה ניסיון להרהר אחר החלטות חלוטות שניתנו על ידי בית המשפט כמו גם על הכרעת החוב של הנאמן, עליהן הוא לא הגיש ערעור. כך גם, יש ממש בטענה כי בהגשת תביעת החוב המתוקנת שהגיש המערער למל"ל, בה כלל גם רכיב של פיצויי פיטורים עד למועד כניסתה של החברה להליך חדלות פירעון, יש משום גילוי דעת מצדו בדבר סיווגו של חוב זה כחוב עבר. ולמותר לציין כי אין בטענת המערער בדיון שהתקיים לפני בית הדין לעבודה ביום 19.9.2023, לפיה תיקן את תביעת החוב מאחר שלא ידע "מאיפה יבוא הסעד המבוקש", כדי לסייע לו בעניין זה. ולבסוף יש ממש בטענה כי הבקשה הוגשה בשיהוי, שעה שהמשיבים עמדו בכלל החיובים שהוטלו עליהם על פי הסדר הנושים וניתן להם הפטר מחובותיהם.

27. סיכומו של דבר, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לפיה המערער מנוע מלנקוט בהליכים לגביית פיצויי הפיטורים המגיעים לו בגין התקופה שלפני מועד מתן צו הקפאת ההליכים בהתבסס על פסק דינו של בית הדין לעבודה, ויש לאמץ את החלטת הנאמן בעניין שיעור הפיצויים המגיעים לו.

28. בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי ממש ביתר טענות המערער בבקשתו. ראשית, בכל הנוגע לביטול הדיון שנקבע לפני בית המשפט המחוזי, הרי שטענותיו של המערער בעניין הנדון הועלו לא פעם לפני בית המשפט ואף הוכרעו בהחלטות קודמות שניתנו על ידו. בנסיבות אלה, לא התרשמתי כי העובדה שבית המשפט הכריע לבסוף בבקשת המשיבים מבלי לקיים דיון, פגעה במערער באופן המצדיק התערבות (וראו בעניין קיום דיון בבקשה למתן הוראות: רע"א 2170/24 אסייג נ' איסכור מתכות ופלדות בע"מ, פסקה 9 (18.3.2024)). שנית, לא מצאתי לקבל את טענת המערער לפיה המשיבים לא כפרו בסמכות בית הדין לעבודה להכריע בעניין. כבר בכתב ההגנה שהגישו המשיבים בבית הדין צוין כי רכיב פיצויי הפיטורים עד ליום מתן הצו לפתיחת הליכים אמור להתברר בדרך של הגשת תביעת חוב לנאמן (סעיף 26), ובא-כוחם חזר על כך גם בסיכומיו בעל-פה בדיון שהתקיים לפני בית הדין ביום 3.4.2024. כמו כן, גם לא מצאתי לקבל את טענת המערער לפיה העלאת הטענה לחוסר סמכות של בית הדין לעבודה מגלמת את חוסר תום ליבם ואת שאיפתם של המשיבים שלא לשלם לו את פיצויי הפיטורים המגיעים לו. לא רק שהטענה לחוסר סמכות יסודה בדין כמפורט לעיל, המשיבים אף שילמו למערער את מלוא הסכום שנפסק על ידי הנאמן בתביעת החוב. ולבסוף, אין לקבל את טענת המערער לפיה היה מקום להעדיף את הכרעת בית הדין לעבודה, שניתנה לאחר הליך סדור, על פני הכרעת הנאמן. די להזכיר כי במקרים מסוימים לנאמן קיימת סמכות לדחות תביעת חוב אף שניתן לגביו פסק דין של בית משפט מוסמך (סעיף 211(ב) לחוק חדלות פירעון; ראו גם: רע"א 58541-11-24‏ חברת יסודות שיתוף אחזקות בע"מ נ' חברת איחוד יסודות בניה בע"מ, פסקה 9 (5.2.2025); ע"א 4873/21 ‏ירמיש נ' עו"ד שלמה הנדל, פסקה 8 (24.10.2021)). ולמותר לציין בהקשר זה כי עצם העובדה שמדובר בסוגיה המסורה ככלל לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, אינה שוללת את סמכותו של הנאמן או של בית המשפט של חדלות פירעון להכריע בה. וכפי שציינתי בעניין ע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק) (29.10.2017):

"ואכן, בתי המשפט של חדלות פירעון פרשו את סמכותם על מגוון נושאים וענפי משפט שונים. […] כך גם בית המשפט של חדלות פירעון פָּרַשׂ את סמכותו על סוגיות הנוגעות לעניינים המצויים בגדרי סמכותם הייחודית של בתי הדין לעבודה […]. בעניין זה אף קיימת הוראת חוק ייחודית, במסגרת סעיף 24(א1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 הקובעת כי סעיף 24(א), המפרט את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, 'אינו בא לגרוע מהוראות כל דין לענין השיפוט בהליכי פשיטת רגל, פירוק חברה או פירוק אגודה שיתופית'" (שם, פסקאות 21-20; כן ראו לעניין מצב דברים הפוך: שם, פסקה 58; וראו גם: ע"א 5090/08 אורגל נ' עו"ד עופר אטיאס בתפקידו כנאמן, פסקאות ל"ה-מ"א (8.12.2010)).

אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור. או אז, המערער יישא בהוצאות המשיבים (יחדיו), הנאמן והממונה בסך של 2,500 ש"ח לכל אחד מהם.

השופטת יעל וילנר:

אני מסכימה.

השופט אלכס שטיין:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ.

ניתן היום, א' סיוון תשפ"ה (28 מאי 2025).