. לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן–לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.

דברים א י"ז

"לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר".

(חוק העונשין סעיף 34 כב(א))

"משסיים השופט את מלאכתו, נפתחים בפני בעל דין, הרואה עצמו מקופח, שעריו של בית המשפט לערעורים"

(רע"פ 1509/91 כדורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 652, 655 (1991)).

עקרון החוקיות בפלילים קובע כי אין להטיל אחריות פלילית על אדם בלא שיסודות העבירה והעונש הצפוי בגינה נקבעו בחוק או על-פיו (ראו ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין, 5-4 (כרך א, 1984)). עקרון החוקיות נגזר מהתפיסה, המתחייבת מעקרונות יסוד של צדק והגינות העומדים בבסיס שיטתנו המשפטית, לפיה "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", והוא מחייב קביעת קו גבול ברור ככל הניתן בין ההתנהגות המותרת להתנהגות האסורה על-פי חוק, בד בבד עם הגדרה של עוצמת החומרה שמייחס המחוקק להתנהגות עבריינית מסוימת. עקרון החוקיות מעוגן כיום בסעיף 1 לחוק העונשין, הקובע כי אין ענישה אלא לפי חוק, ובסעיף 3 לחוק העונשין, הקובע כי אין עונשין למפרע; אולם עקרון החוקיות הוכר בפסיקתו של בית משפט זה עוד בטרם זכה לעיגון חקיקתי (ראו: ע"פ 205/73 רוס נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 365, 372 (1973)). כלל הפרשנות המקלה עם הנאשם הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין הינו כלל פרשני המבטא, כאמור, תפיסה הנגזרת מעקרון החוקיות, לפיה יש לפרש את הדין הפלילי הן על-פי לשונו והן על-פי תכליתו. אולם, רק כאשר ההוראה העונשית ניתנת לכמה פירושים סבירים לפי תכליתה וכל אחד מהפירושים מגשים את תכלית הדין מופעלת התוצאה המקלה הקבועה בסעיף 34כא (ראו דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547, 558 (2004) (להלן: עניין אסד)). בנסיבות כאלה אין להשית על אדם אחריות פלילית בגין מעשה מסוים כאשר בין הפירושים האפשריים ללשון הוראת החוק הרלוונטית קיים פירוש סביר, העולה בקנה אחד עם תכלית אותה הוראה, ולפיו ניתן שלא להטיל אחריות פלילית (או להטיל אחריות פלילית ברמה מופחתת) בגין אותו מעשה.

 מובן כי על המחוקק להקפיד על ניסוח נורמות פליליות בהירות ככל שהיד התחיקתית מגעת (ועל בית המשפט להקפיד עימו על כך). אולם, אין עקרון החוקיות מונע הרשעה – ואם גם בגדרי פרשנות תכליתית – כאשר ברור שהנאשם היה מודע לחומרת מעשיו ולאיסור שבהם; "עִם-נָבָר תִּתָּבָר  וְעִם-עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל. " (שמואל ב, כב,  כז). המשפט הפלילי אינו כסוי עיניים, ועקרון החוקיות אין פירושו עקרון החסיד השוטה.

על בית המשפט – כאמור – להיות גלוי עיניים, תוך שהוא חי את רוח התקופה, אותה רוח שגם העבריינים חיים בתוכה, ויודעים הם אל נכון מה הרף הנורמטיבי, המשקלל את הבנתו של אדם מן היישוב, לא זה שבבועה, לנורמה. רואה אני עצמי כמשתייך לדוגלים בהקפדה על זכויות דיוניות של חשודים, נאשמים, עצורים ואסירים, כי אל מול מערכות גדולות ידם על התחתונה. מקל וחומר, ניתן לומר, שכך בדין המהותי. ועוד, כשעסקינן בגזירת העונש מזכירים לנו הסניגורים תדיר, כי יש לדון אדם באופן אינדיבידואלי, ולאזנו עם ההקשר ה"כללי", ועל כן שיקולי הרתעה, דרך משל, אינם צריכים להסיג את גבולם של שיקולי קולה אישיים, על דרך ההיקש, גם את החלת העבירה שבחוק על סיטואציה פלונית יש לבחון במשקפי אותה סיטואציה; פרשנותנו צריך שתהא הוגנת כלפי נאשמים; אך היא גם אינה יכולה להיות מנותקת מן המציאות, זו של ההפרטה וזו שתוארה מעלה באשר ללשכת מינהל האוכלוסין בה עסקינן, ומן המצג על-ידי העותר ושכמותו.

דנ"פ 10987/07 24/08 מדינת ישראל נ' כהן; כהן נ' מדינת ישראל

עקרון החוקיות בפלילים קובע כי אין להטיל אחריות פלילית על אדם בלא שיסודות העבירה והעונש הצפוי בגינה נקבעו בחוק או על פיו.

אי דיווח ואי מסירת הודעה או דיווח לא מלא ואי תשלום מס עלולים להוביל להרשעה פלילית שלילת חירות קנסות ועוד.

ישנן עבירות שבצדן עונש מקסימלי של שנת מאסר: אי הודעה על תכנון מדף, אי מסירת הודעה לפי חוק מיסוי מקרקעין ועוד

ישנן עבירות שבצדן עונש מקסימלי של שבע שנות מאסר: העלמת הכנסות

מס הכנסה

חלק י"א: עונשין

עבירות שאין עליהן עונש מפורש 

215.  אדם שעבר על פקודה זו או על תקנה שהותקנה לפיה, ולא נקבע לאותה עבירה עונש מפורש אחר, דינו – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בחלק זה – חוק העונשין), או שני העונשים כאחד.

אי הודעה על התחלת התעסקות או על שינוי בה

215א. (א) אדם שפתח עסק או החל לעסוק במשלח-יד, ולא הודיע על כך במועד לפקיד השומה ואף לא הגיש במועד את הדו"ח השנתי הראשון שהיה עליו להגיש לאחר האירועים האמורים, דינו – מאסר שלוש שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, ופי אחד וחצי מסכום המס שנתחייב בו.

            (ב)  אדם שפתח עסק במקום נוסף או החל לנהל משלח-יד במקום נוסף או ששינה את מקום עסקו או מקום משלח-ידו, ולא הודיע על כך במועד לפקיד השומה ואף לא הגיש במועד את הדו"ח השנתי הראשון שהיה עליו להגיש לאחר האירועים האמורים, דינו – מאסר שמונה עשר חדשים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, ופי אחד וחצי מסכום המס שנתחייב בו.

אי הודעה על תכנון מדף

215ב. מי שלא הודיע על תכנון מדף כאמור בסעיף 131ד(ו), דינו – מאסר שנה או הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין.

אי קיום דרישות מסוימות וכו' 

216.  אדם אשר בלי סיבה מספקת עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, או שני העונשים כאחד:

(1)   לא קיים דרישה הכלולה בהודעה שניתנה לו לפי פקודה זו;

(2)   לא התייצב, כפי שנדרש לכך בהודעה לפי פקודה זו, או שהתייצב אך לא השיב לשאלה שנשאל כדין;

(3)   סירב לקבל הודעה שנשלחה לו לפי פקודה זו;

(4)   לא הגיש במועדו דין וחשבון לפי הסעיפים 132 או 133;

(4א) לא הגיש במועדו דוח מנכה מקוון או דוח מעביד מקוון, לפי הוראות סעיף 166;

(5)   לא ניהל פנקסי חשבונות בהתאם להוראות המנהל שניתנו על פי סעיף 130(א);

(6)   השמיד או הסתיר מסמכים שיש להם ערך לענין השומה;

(7)   מי שרושם תקבוליו בסרט קופה רושמת, שובר קבלה, חשבונית, ספר פדיון יומי או תעוד אחר על פי הוראות המנהל מכוח סעיף 130, ולא רשם בהם תקבול שהיה חייב לרושמו על פי אותן הוראות. לא נרשם התקבול בידי עובדו של הנישום, או בידי שלוחו של הנישום שאיננו עובדו, יאשם בעבירה העובד או השלוח ויאשם בה גם הנישום אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה;

(8)   לא דיווח בדוח על פעולה שהיא פעולה החייבת בדיווח כאמור בסעיף 131(ז), בניגוד להוראות סעיף 131(א)(5ד) או (ב1), או (ז).

תקיפה או הפרעה בשעת מילוי תפקיד

216א. (א) מי שתוקף אדם הממלא תפקידו בביצוע פקודה זו או מועסק בביצועה, בכוונה להכשילו, או כשהתוקף מזויין בכלי יריה או כלי אחר, דינו – מאסר חמש שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין.

            (ב)  העושה מעשה המכוון להפריע לאדם כאמור בסעיף קטן (א) מלמלא את תפקידו כדין או להכשילו בכך, דינו – מאסר שלוש שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין.

העברת נכסים בכוונה למנוע גביית מס

216ב. (א) אדם שהעביר את נכסיו לאחר בלא שהעביר את השליטה בהם, מתוך כוונה למנוע גביית מס שהיה חייב בו או שהוא עתיד להתחייב בו לגבי תקופה שקדמה להעברה או בשנת ההעברה או לגבי סוג הכנסה שהפקתה התחילה אך נמשכת מספר שנים, ובמעביר שהוא חבר-בני-אדם – מי שהביא להעברה כאמור, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין.

           (ב)  חילק אדם מנכסי חברה בין חבריה מתוך כוונה למנוע גביית מס שהחברה חייבת בו או שהיא עתידה להתחייב בו לגבי תקופה שקדמה להעברה או בשנת ההעברה או לגבי סוג הכנסה שהפקתה התחילה אך נמשכת מספר שנים, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, ובלבד שלא יעלה סכום הקנס על סכום החוב.

ייצוג שלא כדין

216ג. העובר על הוראה מהוראות סעיף 236, דינו – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, או שני העונשים כאחד.

דו"ח וידיעות לא נכונים 

217.  אדם אשר ללא הצדק סביר ערך דו"ח לא נכון, מתוך שהשמיט הכנסה כלשהי שעליה הוא נדרש לפי הפקודה למסור דו"ח, או מתוך שרשם אותה בחסר, או אדם שמסר ידיעות לא נכונות בנוגע לכל עניין או דבר המשפיעים על חיובו במס או על חיובו של אדם אחר או של שותפות, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין וסכום החסר בהכנסה שנקבעה מחמת אותם דו"ח או ידיעות לא נכונים או שעלולה היתה להיקבע, אילו נתקבלו הדו"ח או הידיעות כנכונים, או שני הענשים כאחד. הטוען כי היה לו הצדק סביר – עליו הראיה.

אי ניכוי מס 

218.  מי שלא ניכה מס שהיה עליו לנכות על-פי סעיפים 161, 164 או 170, וכן מי שקיבל הכנסת עבודה או הכנסה לפי סעיף 2(5) בידעו שלא נוכה ממנה מס לפי אותם סעיפים, דינו – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין ופי שניים מסך כל הסכומים שלא נוכו, או שני העונשים כאחד.

אי העברת מס שנוכה

219.  נוכה מס על פי סעיפים 161, 164 או 170, ובלי הצדק סביר לא שולם לפקיד השומה כאמור בסעיפים 161, 166 או 171, דינו של החייב לנכות – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין ופי שניים מסך כל הניכויים האמורים או שני הענשים כאחד; הטוען כי היה לו הצדק סביר – עליו הראיה.

מרמה וכו'

220.  אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו – מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ופי שניים מסכום ההכנסה שהעלים, שהתכוון להעלים או שעזר להעלים, או שני הענשים כאחד; ואלו הן:

(1)   השמיט מתוך דו"ח על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח;
(2)   מסר בדו"ח על פי הפקודה אמרה או תרשומת כוזבות;
(3)   השיב תשובה כוזבת, בעל פה או בכתב, על שאלה שנשאלה, או על דרישת ידיעות שנערכה אליו על פי הפקודה;
(4)   הכין או קיים, או הרשה אדם להכין או לקיים, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, או שזייף או הרשה לזייף פנקסי חשבונות או רשומות;
(5)   השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן;
(6)   הציג מסמך כוזב למשלם ההכנסה לצורך מניעת ניכוי מס במקור או הפחתתו.

הצמדת הסכום שעליו מוטל קנס

220א. לענין קנס על פי חלק זה או חלק י', שבסיסו הוא סכום הכנסה, יוגדל הבסיס לפי שיעור העליה של מדד המחירים לצרכן בין המדד האחרון שהתפרסם לפני תום שנת המס שאותו בסיס מתייחס אליה לבין המדד האחרון שהתפרסם לפני הטלת הקנס.

תשלום קנס או כופר שהוטל על הזולת

220ב. לא ישלם חבר בני אדם, במישרין או בעקיפין, קנס או כופר כסף שהוטל על זולתו בשל עבירה לפי סעיפים 215 עד 220; העובר על הוראה של סעיף זה, דינו – קנס פי שלושה מסכום הקנס או הכופר ששולם; לענין זה, "חבר בני אדם" – למעט חבר בני אדם שחבריו חייבים להעמיד לרשותו את מלוא כוח עבודתם ולהעביר לו את נכסיהם.

כופר כסף 

221.  אדם שעבר עבירה לפי הסעיפים 215-220 רשאי המנהל, בהסכמתו של האדם, לקחת מידו כופר כסף שלא יעלה על פי שניים מהקנס הגבוה ביותר שמותר להטיל על אותה עבירה, ואם עשה כן – ייפסק כל הליך נגדו על אותה עבירה, ואם היה עצור עליה – ישוחרר.

חובת הראיה

222.  (א) מי שהואשם בעבירה לפי סעיף 216(4) עליו הראיה שאין הוא חייב במסירת דו"ח.

           (ב)  מי שהואשם בעבירה לפי סעיף 216(6) עליו הראיה שהמסמכים שהשמיד או הסתיר אין להם ערך לענין השומה.

           (ג)   מי שחלות עליו הוראות סעיפים 161, 164 או 170 והואשם בעבירה לפי הסעיפים 218 או 219 עליו הראיה שקיים את ההוראות האמורות.

חזקת אשמה

223.  מי שהואשם בעבירה על שהשמיט הכנסה או על רישומה בחסר לפי סעיף 217 יראוה כאילו הוכחה לכאורה אשמתו בעבירה, אם הוכח אחת מאלה:

(1)   הוצאות הבית או הוצאות פרטיות שהוצאו בשנת המס עלו על ההכנסה שעליה הגיש דו"ח לפקיד השומה;

(2)   הונו או הונם של בן-זוגו או של ילדיהם שלמטה מגיל 20 גדל בתקופה מסויימת, שאינה עולה על חמש שנים, בסכום העולה על סכום ההכנסה שעליה הגישו בני הזוג או אחד מהם דו"ח או דו"חות לפקיד השומה לאותה תקופה, בניכוי המס ששולם.

אחריות המסייע לעריכת דו"ח

224.  מי שסייע לאחר לערוך דו"ח, הודעה או מסמך אחר לצורך פקודה זו, כשהוא יודע שאותו דו"ח, הודעה או מסמך כולל ידיעה לא נכונה, או אדם שהתייצב כנציגו של נישום ומסר ידיעה לצורך פקודה זו כשהוא יודע שאינה נכונה, יראוהו, לענין הסעיפים 215-217 ו-220 כאילו עשה את הדברים האמורים.

אחריות מנהל וכו'

224א. חבר בני-אדם שעבר עבירה לפי הסעיפים 215-220, יראו כאשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף, מנהל חשבונות או פקיד אחראי, נאמן או בא כוח של אותו חבר, אם לא הוכיח אחת משתי אלה:

(1)   העבירה נעברה שלא בידיעתו;

(2)   שהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה.

התיישנות

225.  לא תוגש תביעה פלילית לפי פקודה זו כעבור שש שנים משנת המס שבה נעברה העבירה, ובמקרה של עבירה על הוראות סעיף 220 – כעבור עשר שנים משנת המס שבה נעברה העבירה.

הליכים לענישה אינם פוטרים מתשלום מס

226.  פתיחת הליכים להטלת עונש, קנס או מאסר לפי הפקודה, או הטלתם לפיה, אינה פוטרת אדם מן החיוב לשלם מס שנתחייב בו או שהוא עשוי להתחייב בו.

חקירות וחיפושים

227.  שר המשטרה רשאי להסמיך פקיד שומה לערוך חקירות או חיפושים לשם מניעת עבירות על פקודה זו או לשם גילוין, ופקיד שומה שהוסמך כאמור יהא רשאי –

(1)   להשתמש בכל הסמכויות הניתנות לקצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה לפי סעיף 2 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות), וסעיפים 3 ו-4 לפקודה האמורה יחולו על הודעה שרשם כאמור;

(2)   להשתמש בסמכויות שוטר על פי סעיף 7(1)(א) לפקודת הפרוצידורה הפלילית (מאסר וחיפושים), למעט תפיסת כל רכוש שאיננו מסמכים;

(3)   (א)   להשתמש בסמכות קצין ממונה כמשמעותו בסעיף 9 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, לשחרר אדם בערובה, וסעיפים 10 עד 15 לפקודה האמורה יחולו לענין זה;

(ב)   שוחרר חשוד בערובה לפי פסקת משנה (א) ולא הוגש נגדו כתב אישום תוך מאה ושמונים ימים מיום שחרורו, יופטרו הוא וערביו מערבותם, ולענין זה יחולו הוראות סעיף 55(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982.

חוקים אחרים שמורים

228.  הוראות פקודה זו לא ישפיעו על כל הליך פלילי לפי חוק אחר.

פרסום רשימת עבריינים

228א. המנהל רשאי לפרסם אחת לשנה רשימה של כל הנישומים שהורשעו בשנה הקודמת בפסק דין חלוט בעבירה על פי סעיף 220; פרסום כאמור ייעשה בשני עתונים יומיים לפחות.

(1)  "זדון" או "מזיד" – יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה – מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולענין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה – גם פזיזות;

(2)  "בכוונה" – מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר;

(3)  "ביודעין" או מונח בעל משמעות דומה – יתפרש המונח כמחשבה פלילית כאמור בסעיף 20(א);

(4)  "יש לו יסוד להניח" או ביטוי בעל משמעות דומה – יתפרש הביטוי כאדם שחשד, כאמור בסעיף 20(ג)(1);

(5)  "התרשלות" – יתפרש המונח כרשלנות כאמור בסעיף 21.

מע"מ

הוצאת חשבונית מס שלא כדין

"סעיף 50(א) לחוק מע"מ ותחולתו על המקרה דכאן- 

      סעיף 50(א) לחוק מע"מ קובע כי אדם שאיננו מורשה להוציא חשבונית מס, וחרף זאת מנפיק חשבונית כזאת או מסמך הדומה לה, יחוייב בכפל המס הנקוב במסמך שהוציא. וזו לשון הסעיף:

 "אדם שאינו רשאי לפי סעיף 47 להוציא חשבונית מס, והוציא חשבונית מס או הוציא מסמך הנחזה כחשבונית מס, אף אם חסרים בו פרטים הנדרשים לעניין חשבונית מס, יהיה חייב בתשלום כפל המס המצוין בחשבונית או המשתמע ממנה."

           החיוב בכפל מס מהווה סנקציה אזרחית-מינהלית אשר נועדה לשרת שתי מטרות עיקריות: האחת, פיצוי המדינה על הנזק שנגרם לה, או שעלול להיגרם לה, בעקבות הוצאת חשבונית מס שלא כדין; והשנייה, הרתעת אנשים שאינם מורשים להוציא חשבוניות מס מפני הוצאת חשבוניות כאלה (ראו: ע"א 6825/98 חברת אדוריים בע"מ נ' מנהל מע"מ ירושלים, פ"ד נה(5) 330, 335 (2001) (להלן: עניין אדוריים); ע"א 6267/14 גולד נ' מנהל מע"מ תל אביב, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (26.3.2017) (להלן: עניין גולד); וכן אהרון נמדר מס ערך מוסף: מס ערך מוסף, מס שכר ומס שכר וריווח חלק שני 798 (2003) (להלן: נמדר)). לסנקציה זאת נודעת חשיבות רבה במציאות דהאידנא, שהתופעה החמורה של הנפקת חשבוניות מס פיקטיביות היא חלק ממנה. תופעה זו זכתה לכינוי של "מכת מדינה", ולא בכדי. מדובר בתופעה נפוצה אשר פוגעת קשות במשק המדינה, בכלכלתה ובאמון הציבור בערך השוויון בנשיאה בנטל המיסים (ראו: דו"ח מבקר המדינה 65א לשנת 2014, בעמ' 78-77; דו"ח מבקר המדינה 57ב לשנת 2006, בעמ' 301-295; וכן רע"פ 4903/04 מזור נ' מדינת ישראל (29.6.2004); ורע"פ 5823/09 באשיתי נ' מדינת ישראל (17.8.2009)).

מערער טוען כי הסנקציה הכספית אשר הוטלה עליו מכוחו של סעיף 50(א) לחוק מע"מ אמורה לחול רק באותם מקרים שבהם חשבונית המס (או המסמך האחר שנחזה כחשבונית מס) נועדה לאפשר למקבלהּ לקזז את מס התשומות הנקוב בה. ברם, לפרשנות זאת אין שום אחיזה בלשון הסעיף, ומשכך לא אוכל לקבלה. קריאה פשוטה של סעיף 50(א) מעלה כי כפל המס מוטל באחד משני מקרים אלו: (1) כאשר מוציא חשבונית המס איננו עוסק מורשה לפי סעיף 47 לחוק; או (2) כאשר החשבונית שהוצאה היא פיקטיבית במובן זה שאיננה משקפת עסקה אמיתית בין מוציאהּ למקבלהּ (ראו: ע"א 1497/01 הובר נ' הממונה האזורי מע"מ, חיפה, פ"ד נז(5) 947, 957 (2003) (להלן: עניין הובר); ע"א 10071/16‏ מנהל מס ערך מוסף – תל אביב 3 נ' טי.גי.די הובלות בע"מ (‏9.5.2018); ראו גם: ע"א 4069/03 מ.א.ל.ר.ז. שיווק מתכות בע"מ נ' מנהל מכס ומע"מ, פ"ד נט(5) 836, 850 (2005)). הסעיף מנוסח בצורה רחבה כאיסור על מעשה לבדו – הוצאת חשבונית שלא כדין – אשר חל, יחד עם הסנקציה הכספית שלצידו, על כלל מפריו, לרבות אלו אשר לא דיללו, ואולי אפילו לא ניסו לדלל, את קופת המדינה. אין חולק, אמנם, כי כפל המס נועד, בראש ובראשונה, לעזור למדינה להתמודד עם הונאות מס שמדללות את קופתה, אך מכך אין להסיק כי זוהי מטרתו הבלעדית. האיסור על הוצאת חשבוניות פיקטיביות נועד להבטיח את אמינותו של תיעוד במסחר ובמתן שירותים באופן כללי – זאת, כדי למנוע מעשי הונאה מכל הסוגים. בעניין גולד, למשל, הסנקציה הופעלה נגד מנפיקי חשבוניות מס פיקטיביות אשר ניסו לקבל במרמה מענקים והלוואות מהרשות להשקעות ולפיתוח התעשייה והכלכלה.

יתרה מכך, הסעיף נוסח בהרחבה בכוונת מכוון גם כדי למנוע תקלה הידועה כחֶסֶר בהכללה או כהכללה חסרה (under-inclusiveness): ניסוח צר מדי של כלל משפטי אשר עלול להביא לכך שהכלל לא יחול במקרים שעליהם הוא אמור לחול כדי להגשים את מטרתו (ראו: Louis Kaplow, Rules Versus Standards: An Economic Analysis, 42 Duke L.J. 557, 586-596 (1992)). למשל: צמצום תחולתו של סעיף 50(א) להונאות מס אשר מדללות, או עלולות לדלל, את קופת המדינה עלול לגרום לכך שכפל המס הקבוע בסעיף לא יוטל במקרים שבהם התביעה תתקשה להוכיח את הנזק שנגרם, או שעלול היה להיגרם, למדינה בעקבות ההונאה – זאת, למרות שהפעלת הסנקציה במקרים אלו נחוצה להתמודדות עם תופעת החשבוניות הפיקטיביות. ניסוחו הרחב של האיסור שבו עסקינן דומה במידה רבה לניסוחו הרחב של האיסור הפלילי על מסירת עדות שקר כעבירת התנהגות ולא כעבירת תוצאה. איסור זה, הקבוע בסעיף 237(א) לחוק העונשין, מגדיר עדות שקר כ"עדות כוזבת בדבר מהותי לגבי שאלה הנדונה" בהליך שיפוטי, מבלי שהתביעה תידרש להוכיח כי העדות הכוזבת עלולה היתה לגרום – או גרמה בפועל – לקביעתו של ממצא עובדתי בלתי נכון באותו הליך. בהקשר זה חשוב להדגיש, כי האיסור שבו עסקינן – בדומה לאיסור הרחב אשר חל על מסירת עדות כוזבת בהליך שיפוטי – מנוסח בדרך של הכללת יתר (over-inclusiveness) אשר עלולה להביא להחלתו במקרים שבהם הוא לא אמור לחול, בהתחשב במטרתו. תוצאה זו, הידועה כאכיפת יתר, איננה רצויה כשלעצמה. ואולם, מנקודת ראותו של המחוקק, כאשר ניסוחו הצר יותר של האיסור עלול למנוע את אכיפתו באופן שמסכל את מטרתו ומסב לחברה נזק גדול יותר, תוצאה כאמור היא בגדר כורח בל-יגונה (ראו: Richard A. Bierschbach & Alex Stein, Overenforcement, 93 Georgetown L.J. 1743, 1754-1756, 1765-1771 (2005) (להלן: בירשבאך ושטיין). כדי למתן את אכיפת היתר של איסורים כאלה, המחוקק נוהג להציב לצידם כללים פרוצדורליים מתאימים או להקנות לרשות האכיפה שיקול דעת שיורי אשר מאפשר לה להימנע מאכיפה מלאה במקרים שתמצא ראויים לכך – כפי שנקבע בגדרו של סעיף 100 לחוק מע"מ (ראו: בירשבאך ושטיין, בעמ' 1761-1756). כאשר המחוקק עושה בחירה כזאת, בתי המשפט חייבים להיצמד בפסיקתם לנוסחו הרחב של האיסור מבלי לנסות לצמצמו על דרך פרשנות; וכך אציע לחבריי לעשות ביחס לסעיף 50(א) לחוק מע"מ. 

 לסיכום: הסנקציה הכספית שהמשיבה הטילה על המערער עולה בקנה אחד עם לשונו של סעיף 50(א) לחוק מע"מ, עם המדיניות המשפטית שמאחורי הסעיף ועם פסיקתו של בית משפט זה. מן הדין הוא, אפוא, שנדחה את הפרשנות הצרה שהציע המערער ונקבע כי הסעיף חל על מקרהו מאחר שהלה הנפיק חשבוניות מס פיקטיביות.

מעשה ההסתרה שבו עסקינן פוגע, בבת-אחת, בשלושה אינטרסים חברתיים (נוסף על בזבוז המשאבים הפרטיים שנדרשו לעשייתו). מעשה זה פוגע בכוח ההרתעה של החוק ומעודד את הפרתו; מדלל את הקופה הציבורית על ידי כך שהוא מאפשר לנישומים לקזז תשומות שבפועל לא הוצאו; וכן גורם לרשויות להגביר את מאמצי אכיפת החוק – דבר שמטיל על החברה עלות נוספת (ראו והשוו:Chris William Sanchirico, Detection Avoidance, 81 N.Y.U. L. Rev. 1331, 1361-1363 (2006); וכן עניין אדוריים, בעמ' 335; עניין הובר, פיסקה 7; ונמדר, בעמ' 798). לפיכך, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא כי מעשה ההסתרה של המערער משווה פן של חומרה למעשיו, ובוודאי שאינו מזכהו בהקלות כלשהן.

במציאות של ימינו, הסיכוי לחשיפת ההנפקה של חשבוניות מס פיקטיביות הינו נמוך יחסית, בעוד שהרווח שבצד הנפקתן הוא קל וגדול. מציאות זו מעמידה לנגד עיניי העבריין הפוטנציאלי תוחלת רווח עצומה, אשר מפתה אותו להונות את רשויות המס. מערכת המשפט חייבת אפוא ליצור הרתעה משמעותית אשר תוכל לקזז את תוחלת הרווח ולהפוך את הנפקתן של חשבוניות המס הפיקטיביות למעשה בלתי כדאי. כך הוא בגדרו של הדין הפלילי (ראו למשל: ע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 211, 218-217 (1981); רע"פ 3137/04 חג'ג' נ' מדינת ישראל (18.4.2004); רע"פ 5779/09 סטבינסקי נ' מדינת ישראל (11.8.2009)); וכך הוא גם במסגרת האכיפה האזרחית והמינהלית של החוק (ראו והשוו:A. Mitchell Polinsky & Steven Shavell, Punitive Damages: An Economic Analysis, 111 Harv. L. Rev. 869 (1998)). בכל אחת מהמסגרות הללו, ראוי הוא להימנע מהפחתת העונשים וממתן הקלות בסנקציות הכספיות; ואין כל סיבה שנעשה כן ביחס למערער לאחר שידענו שהלה כבר ביצע עבירות מס בעבר.

 ע"א 2823-18   מונדר בדיר נ. רשות המיסים (03.03.2020)

פרק י"ד: גבייה, קנסות וריבית

הגדרות

קנס על איחור בהגשת דו"ח

קנס על אי-ניהול ספרים

קנס בשל אי-תשלום במועד

קנס בשל פעולה החייבת בדיווח

קנס על גירעון

הפרשי הצמדה וריבית

תיאום הפרשי הצמדה וריבית

מס תשומות שהוחזר ביתר

הפרשי הצמדה וריבית במקרים מיוחדים

חיוב בהוצאות גביה

ויתור על קנס, ריבית או הוצאות

"החיוב בכפל מס מהווה סנקציה אזרחית-מינהלית שנועדה הן לפצות את המדינה בגין הנזק שנגרם לה בעקבות הוצאת חשבוניות מס שלא כדין, והן להרתיע מפני הוצאת חשבוניות מס כאלה (ע"א 6825/98 חברת אדוריים בע"מ נ' מנהל מע"מ ירושלים, פ"ד נה(5) 330, 335 (2001) (להלן: עניין אדוריים)). לאור תכליות אלה קבע זה מכבר בית משפט זה כי השימוש בסעיף 100 לחוק יעשה בצמצום במקרים בהם הטלת כפל המס תהיה בלתי מידתית או לא מוצדקת (ר' ע"א 6267/14 גולד נ' מנהל מע"מ תל אביב, פסקה ג' לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (26.3.2017) (להלן: עניין גולד); ע"א 2823/18 בדיר נ' רשות המיסים, פס' 20-21 (3.3.2020)). המקרים אליהם התייחסה הפסיקה היו ככלל מקרים בהם החשבונית הוצאה מתוך טעות או אי-ידיעה ולא מתוך כוונה להונות את רשויות המס (עניין אדוריים, בעמ' 335). עוד התייחס בית משפט זה למקרים בהם העוסק שילם את המס לפי החשבונית. כך, בעניין גולד קבעה השופטת ע' ברון כי במקרים אלה מוצדק להפחית מכפל המס "מאחר שהתכלית של הבטחת תשלום מלא מתקבולי המס לקופת המדינה אינה מתקיימת, ונותרת רק התכלית של הרתעה מפני הוצאת חשבוניות שלא כדין, שכמובן אין להקל בה ראש" (פסקה 16 לפסק דינה). המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט א' רובינשטיין הדגיש את חוסר תום ליבם של המערערים שפעלו באותו עניין להונאת רשויות המדינה, כמו גם כי השימוש בסעיף 100 הוא החריג בעוד שהחיוב בכפל המס הוא הכלל. יחד עם זאת, הוא הצטרף לקביעה בדבר הפחתת כפל המס. הוא ציין כי גם את התכלית ההרתעתית של כפל המס יש לפרש בהתאם לאופי התרופתי של הנורמה שנועד לפצות את המדינה בניכוי מס תשומות שלא כדין, ולכן אין מניעה עקרונית להפחתת שיעור הפיצוי מקום ששיעור הנזק פחת (פסקה ד' לפסק דינו וההפניות שם).

ע"א 3045-20 מיכאל פרץ נ. מנהל מע"מ    (13.07.2022)

פרק ט"ז: עונשין

עבירות 

117.  (א)  מי שהפר כמפורט להלן הוראה מהוראות חוק זה או התקנות על פיו, דינו – מאסר שנה:

(1)   סירב או נמנע למסור ידיעה, מסמך, פנקס או דוגמה שהוא חייב למסרם, לאחר שנדרש לעשות כן;

(2)   סירב או נמנע להתייצב לחקירה לאחר שנדרש לעשות כן;

(3)   מסר ידיעה לא נכונה או לא מדוייקת בלא הסבר סביר או שמסר דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כאמור;

(4)   לא עשה את המוטל עליו לענין רישומו;

(5)   הוציא חשבונית מס בלי שהיה זכאי לעשות כן או לאחר שנאסר עליו לעשות כן;

(6)   לא הגיש במועד דו"ח שיש להגישו לפי חוק זה או תקנות לפיו, לרבות דו"ח שהוא חייב להגישו על-פי דרישת המנהל;

(6א) לא פירט בדוח התקופתי פעולה שנקבעה לפי הוראות סעיף 67(ה) כפעולה החייבת בדיווח, בניגוד להוראות לפי אותו סעיף;

(6ב) לא פירט בדוח תקופתי, בדוח מיוחד או בדוח שנתי מסכם פרט שהיה עליו לפרט לפי סעיפים 69א(א), (ב) או (ג), 70(ב) או 71א;

(7)   לא ניהל פנקסי חשבונות או רשומות אחרות שהיה עליו לנהל, או נקבע בקביעה סופית על פי סעיפים 74, 95 או 113 שניהלם בסטיה מהותית מן ההוראות; לענין זה, "קביעה סופית" – קביעה על פי הסעיפים האמורים שלא הוגש עליה ערעור או ערר או שהערעור או הערר שהוגשו – נדחו;

(8)   החזיק בסימני זיהוי שקיבל שלא מהמנהל או השתמש בהם לאחר שנאסר עליו להשתמש בהם;

(9)   בהיותו עוסק מסר שלא כדין לאדם אחר טובין שיבואם או מכירתם פטורים בתנאי שישמשו אותו בלבד;

(10)  הוביל טובין בניגוד להוראות סעיף 129 או הכניס או הוציא טובין בניגוד להוראות לפי סעיף 129א;

(11)  החזיק בטובין שהוא עוסק במכירתם ושרכישתם לא נרשמה בפנקסי החשבונות כפי שנקבע;

(12)  מי שרושם תקבוליו בסרט קופה רושמת, בשובר קבלה, בחשבונית, בספר פדיון יומי או בתעוד אחר על פי הוראות מכוח סעיף 66, ולא רשם בהם תקבול שהיה חייב לרשמו על פי אותן הוראות;

(13)  לא הוציא חשבונית מס למרות שהיה חייב להוציאה;

(14)  הוציא חשבונית מס ולא שילם במועד את המס הכלול בה;

(15)  לא דרש חשבונית מס שהיה חייב לדרשה;

(16)  הפריע לאדם לבצע את המוטל עליו מכוח חוק זה או מנע זאת ממנו.

           (א1)        לא נרשמה רכישה או לא נרשם תקבול כאמור בסעיף קטן (א)(11) או (12) בידי עובדו של העוסק או בידי שלוחו של העוסק שאיננו עובדו, יאשם בעבירה העובד או השלוח ויאשם בה גם העוסק, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושהוא נקט כל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה.

           (א2)        מי שלא הודיע על תכנון מדף, כהגדרתו בסעיף 67ג(א), בניגוד להוראות סעיף 67ב(ו), דינו – מאסר שנה או הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין.

           (ב)  עשה אדם מעשה מן המפורטים להלן במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, דינו – מאסר 5 שנים או כפל הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בסעיף זה – חוק העונשין):

(1)   מסר ידיעה כוזבת או מסר דו"ח או מסמך אחר הכוללים ידיעה כאמור;

(2)   המשיך לנהל עסקאות לאחר שנאסר עליו לעשות כן או לפני שמילא את התנאים להמשך עיסוקו;

(3)   הוציא חשבונית מס או מסמך הנחזה כחשבונית מס, מבלי שעשה או התחייב לעשות עסקה שלגביה הוציא את החשבונית או את המסמך האמור;

(4)   הוציא תעודת זיכוי או מסמך הנחזה כתעודת זיכוי, מבלי שהיה רשאי לעשות כן;

(5)   ניכה מס תשומות בלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38;

(6)   הכין, ניהל או הרשה לאחר להכין או לנהל, פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות;

(7)   זייף, הסתיר, השמיד או שינה פנקס או מסמך אחר שנדרש לנהלו או למסרו, או שהרשה או שלא מנע מאחר לעשות כאמור;

(8)   השתמש בכל מרמה או תחבולה או שהרשה לאחר להשתמש בהן או עשה מעשה אחר.

מיסוי מקרקעין

פרק אחד עשר: עבירות וענשים

עבירות ועונשים  

98.  (א)  קונה, מוכר, עושה הפעולה באיגוד או הרוכש זכות באיגוד שלא מסרו – בלא סיבה מספקת – דבר שהם חייבים במסירתו לפי חוק זה, או לא מילאו אחרי דרישה מאת מי שהוסמך לפעול לפי חוק זה, או לא מילאו אחרי הוראות סעיפים 72ח, 73(א), (ב) ו-(ג), דינם – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בפרק זה – חוק העונשין) או קנס שהוא פי שניים מסכום המס שלא שולם בגלל אותה עבירה, הכל לפי הסכום הגבוה יותר.

          (ב)  מי שלא חל עליו סעיף קטן (א) ולא מסר – בלא סיבה מספקת – דבר שהוא חייב במסירתו לפי חוק זה, או לא מילא אחרי דרישה מאת מי שהוסמך לפעול לפי חוק זה, דינו – מאסר ששה חדשים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין.

          (ב1) מי שהשמיד או הסתיר מסמכים שיש להם ערך לענין חישוב השומה, דינו – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין

          (ג)   מי שמסר הצהרה, ידיעה או הודעה ביודעין שאינה נכונה, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, או קנס שהוא פי שלושה מסכום המס שלא שולם בגלל אותה עבירה, הכל לפי הסכום הגבוה יותר.

          (ג1) מי שסייע לאחר לערוך הצהרה, ידיעה או הודעה לצורך חוק זה, ביודעו שאינן נכונות, או שהתייצב כמיופה כוח של אחד ומסר הצהרה, ידיעה או הודעה כאמור, ביודעו שאינן נכוכות, דינו – כמי שמסר את ההצהרה, הידיעה או ההודעה בניגוד לסעיף קטן (ג).

          (ג2) אדם אשר במטרה להתחמק ממס או לעזור לאחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו – מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, ופי שניים מסכום המס שהעלים או שהתכוון להעלים או שעזר להעלים או שני העונשים כאחד:

(1)   מסר בהצהרה על פי חוק זה, אמרה או תרשומת כוזבת;

(2)   השיב תשובה כוזבת בעל פה או בכתב, על שאלה שנשאלה, או על דרישת ידיעות שנערכה על פי חוק זה;

(3)   הכין או קיים, או הרשה להכין או הרשה לקיים הצהרה כוזבת או חוזה כוזב או רשומות אחרות כוזבות, או שזייף או הרשה לזייף הצהרה או חוזה או רשומות;

(4)   השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן.

          (ד)  מי שהפריע לאדם שהוסמך לפעול לפי חוק זה לבצע את סמכויותיו או מנע זאת ממנו, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין.

תשלום קנס או כופר שהוטל על הזולת 

98א.  לא ישלם חבר בני אדם, במישרין או בעקיפין, קנס או כופר כסף שהוטל על זולתו בשל עבירה לפי סעיף 98; העובר על הוראה של סעיף זה, דינו – קנס פי שלושה מסכום הקנס או הכופר ששולם; לענין זה, "חבר בני אדם" – למעט חבר בני אדם שחבריו חייבים להעמיד לרשותו את מלוא כוח עבודתם ולהעביר לו את נכסיהם.

עבירות על ידי תאגיד 

99.  נעברה עבירה לפי סעיף 98 או 98א על ידי תאגיד, אשם בעבירה גם כל מי שבעת ביצוע העבירה היה חבר מינהלה פעיל, מנהל, מזכיר, נאמן, בא- כוח, או חשב ראשי או חשב יחידי של אותו תאגיד, אם לא הוכיח שתי אלה:

(1)   העבירה נעברה שלא בידיעתו;

(2)   הוא נקט כל האמצעים הנאותים לשמירתן של הוראות חוק זה.

חבות לתשלום המס

100. אישום בפלילים של אדם, או הרשעתו על פי חוק זה, אינם גורעים מחובתו לתשלום המס.

כופר כסף

101. נוכח המנהל כי אדם עבר על הוראה מהוראות חוק זה, רשאי הוא, בהסכמתו של האדם, לקחת מידו כופר כסף, שלא יעלה על הקנס הגבוה ביותר שמותר להטילו בשל אותה עבירה; הואשם האדם בפלילים, אין לקבל כופר כל עוד לא ציווה היועץ המשפטי לממשלה על הפסקת ההליכים.

         (ב1)        מי שפעל במטרה להביא לכך שאדם אחר יתחמק או ישתמט מתשלום מס שאותו אדם חייב בו, דינו – מאסר 5 שנים.

           (ב2)        נעברה עבירה לפי סעיפים קטנים (ב) או (ב1) בנסיבות מחמירות, דינו של העושה – מאסר 7 שנים או קנס פי 5 מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; בסעיף זה, "נסיבות מחמירות" – אחת מאלה:

(1)   העבריין הורשע בעבירה לפי סעיפים קטנים (ב) או (ב1), וטרם חלפו שלוש שנים מיום הרשעתו בדין;

(2)   נגד העבריין הוגשו למעלה מ-6 אישומים בשל עבירות לפי סעיפים קטנים (ב) או (ב1), בתקופה של שלוש שנים;

(3)   העבריין, במעשיו, הביא להתחמקות או להשתמטות מתשלום מס, בסכום העולה על כפל הסכום הקבוע כקנס בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין.

           (ג)   הורשע אדם בעבירה לפי סעיף קטן (ב) תוך שלוש שנים לאחר שנידון על עבירה כאמור, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש אחר, לאסור עליו להמשיך בעיסוקו תקופה שיקבע.

העברת נכסים בכוונה למנוע תשלום מס 

117א. (א) מי שהעביר את נכסיו לאחר בלא שהעביר את השליטה בהם, מתוך כוונה למנוע גביית מס שהיה חייב בו או שהוא עתיד להתחייב בו, ובמעביר שהוא חבר-בני-אדם – מי שהביא להעברה כאמור, דינו – מאסר שנתיים.

           (ב)  חילק אדם מנכסי חברה בין חבריה מתוך כוונה למנוע גביית מס שהחברה חייבת בו או שהיא עתידה להתחייב בו, דינו – מאסר שנתיים, ובלבד שאם הוטל קנס, לא יעלה סכום הקנס על סכום החוב.

עבירה שלא נקבע לה עונש

118. מי שהפר הוראה מהוראות חוק זה ולא נקבע להפרה עונש, או הפר הוראה בתקנות על פיו כשנאמר בתקנות שההפרה היא עבירה, דינו – מאסר שלושה חדשים או קנס 5,000 לירות.

עבירה של חבר בני אדם

119. נעברה עבירה לפי חוק זה או תקנות לפיו בידי חבר-בני-אדם, מואגד או בלתי מואגד, יהיה אשם גם כל מי שבעת ביצוע העבירה היה בו מנהל פעיל, מזכיר, נאמן, בא-כוח, שותף פעיל, חשב, מנהל חשבונות או כל פקיד אחראי אחר, זולת אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט כל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק.

אחריות למעשי עובד

120. נעברה עבירה לפי חוק זה או תקנות לפיו במהלך עסקו או פעילותו של חייב מס בידי פקיד, פועל או שלוח, יואשם גם החייב במס, זולת אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט כל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק.

כופר כסף 

121. (א)  עבר אדם עבירה לפי חוק זה או התקנות לפיו או נחשד בה, רשאי המנהל, בהסכמת אותו אדם, לקחת מידו כופר כסף בסכום שלא יעלה על הקנס הגבוה ביותר שניתן להטיל בשל אותה עבירה, ומשעשה כן יופסק כל הליך משפטי לענין העבירה; אולם אם הוגש כתב אישום אין לקחת כופר כסף אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה או מי שהוא הסמיך לכך.

           (ב)  המנהל רשאי להתנות כופר כסף במתן התחייבות להימנע מעבירה תוך תקופה שיקבע ושלא תעלה על שלוש שנים; ההתחייבות תהיה ערובה שלא תעלה על הקנס הגבוה ביותר שמותר להטיל בשל העבירה שכופרה ותהיה בערבות צד שלישי או בלי ערבות, כפי שיקבע המנהל.

           (ג)   הורשע אדם בעבירה שהתחייב לפי סעיף קטן (ב) להימנע ממנה, תיגבה הערובה כחוב לפי חוק זה.

122. (בוטל).

אין בהרשעה לפטור מחובות אחרות

123. הורשע אדם, או שילם כופר או קנס מנהלי, אין בכך כדי לפטרו מחובותיו על פי חוק זה והתקנות לפיו.

חילוט נוסף על עונשים אחרים

124. חילוט על פי חוק זה אינו במקום עונש או קנס או כופר כי אם בנוסף עליהם.

חריגה ממתחם העונש ההולם אורן גזל אייל